להגנתנו, קשה לשים לב לסקאוטים של הקבוצות. גם אם חלקם היו כדורגלנים, הם בטח לא היו מפורסמים מדי, ורובם פרשו לפני הרבה מאוד שנים. ובכלל, תפקידו של סקאוט הוא הרבה פעמים לא לבלוט – לעבוד בשקט, ובאופן ישיר. אבל משהו כנראה קרה לסקאוטים של הבלאנקוס במדינתנו, אולי סוג של "סינדרום ירושלים".
רכישתו של יראמנדי בסוף השבוע, מכוכבי הנבחרת הצעירה של ספרד, מסמלת שינוי תפיסה בריאל. שינוי? 180 מעלות. עושה רושם, שמישהו במדריד החליט ללכת "ALL IN" על "לה רוחיטה" מתוך ציפייה שביום מן הימים היא תהפוך להיות "לה רוחה", ותמשיך לשלוט בעולם.
עד יורו הצעירות, לבלאנקוס היו שני שחקנים בגילאי הנבחרת הצעירה, מוראטה ונאצ'ו. בתוך קצת פחות מחודש התחדשה ריאל בלא פחות משלושה שחקנים צעירם חדשים: קרבאחל, איסקו וכאמור, הרכש הטרי ביותר, אסייר יראמנדי. אם נוסיף גם את החלוץ חסה רודריגס שנמצא באותם הגילאים, תקבלו שישה שחקני עתיד, שעשויים להפוך לשלד של ספרד הבוגרת בעוד כמה שנים. וצריך להודות, המחשבה מאחורי המהלך הזה היא לא ממש מקורית.
אותו דבר קיים בנבחרת הבוגרת. אמנם לדל בוסקה יש עומק מדהים בלא מעט עמדות, ובכל זאת, אלופת העולם מתבססת, פחות או יותר, על שלד די יציב שמורכב מ-צ'אבי, אינייסטה, בוסקטס, פיקה, ג'ורדי אלבה וססק פברגאס. 6 שחקנים מאותה קבוצה. ברצלונה. עבור בארסה זה לא חדש ולא מפתיע, להבדיל מאשר אצל היריבה ההיסטורית.
בשנים האחרונות, מדיניות הרכש של ריאל ידועה וברורה. אם זה נוצץ ומבריק – זה שווה את זה! אין מגבלות תקציביות, ובוודאי שאין אפליה על רקע מוצא. נדמה שמדי כל כמה שנים נזכרים במדריד שהם בכל זאת חלק מספרד ובהתאם, צריכים כמה שחקנים מקומיים בקבוצה. בחלק מהמקרים מדובר בצעירים שגדלו במועדון ונרכשים בחזרה מהגלות, אך הם לרוב עוזבים די מהר בשל מיעוט הזדמנויות. כך למשל נעשה עם חוזה קאייחון (שהספיק כבר לעזוב למעלה מפעם אחת) או עם פדרו לאון, שהיה צריך להתחרות על מקומו עם כריסטיאנו רונאלדו, וזה כבר לא הוגן בעליל.
במקרים אחרים, והנדירים יותר, הבלאנקוס רוכשים שחקנים ספרדים עם ניסיון מוכח, כך נעשה עם צ'אבי אלונסו וארבלואה (שעדיין מצליח איכשהו לשרוד בהרכב). אבל אלו היוצאים מן הכלל, שלא מעידים על הכלל. לפחות עד השנה.
ריאל הלכה על קונספט שונה הקיץ. הפעם את השמות הגדולים, שנשארו בגדר שמועות (לפחות עד עכשיו), החליפו השמות של העתיד. את הראוותנות החליפה הצניעות. ורק דבר אחד לא השתנה - הכסף שנשפך, והרבה. כמה? ובכן, 70 מיליון יורו והיד עוד נטויה. השאלה היא מה קורה מכאן? והאם ריאל לא הולכת ונהפכת למה שהיא לא, או יותר גרוע מזה, נהייתה דומה מדי ליריבה השנואה מקטאלוניה.
"אנחנו לא משחקים טיקי- טקה, אנחנו מבקיעים שערים" אמר צ'אבי אלונסו, וכמה אירוני שדווקא הוא חתום על המשפט הזה. ראשית, כי הגעתו של יראמנדי כנראה מסמלת את תחילת סופו של אלונסו במדריד. שהרי בנוסף לאלונסו ויראמנדי, נוכל למצוא את מודריץ', חדירה, אוזיל, קאקה, איסקו ואפילו קאסמירו הרכש הברזילאי החדש (מישהו מוכן להמר שהוא יראה דשא?) מתחרים על מקומות מוגבלים בהרכב. עם כל הכלים האלה, יש סיכוי לא קטן שקרלו אנצ'לוטי, יעשה בדיוק את מה שהביא לו את ליגת האלופות במילאן - ויישם את שיטת היהלום. אולי זה נשמע נוצץ ומבריק, אבל בפרקטיקה זה אומר יותר הנעת כדור, וקצת פחות מהתכליתיות שאפיינה את מדריד בשנים האחרונות.
אחרי מסיבת העיתונאים של מוריניו לפני כמה חודשים, ניתן היה לצפות לקיץ סוער יותר במדריד. אך המציאות היתה רגועה בהרבה. כעת ריאל מוצאת עצמה עומדת בפני שלושה צמתים דרמטיים שיכריעו את זהותה. בראשון, היא תצטרך להראות סבלנות ולדבוק במדיניות הרכש החדשה שלה, ולא לזנוח את התוכנית לאחר שנה, אלא לחכות לרגע בו העולם יהיה שייך ל"לה רוחה" העתידית, כלומר שייכת ברובה לריאל מדריד.
בצומת השני, היא תצטרך לתת לצעירים הזדמנות אמיתית לפרוח. אולי אז, למשל, איסקו יממש את הפוטנציאל שלו ולא יהפוך להיות סרחיו קנאלס. ובצומת השלישי דון קרלו יצטרך לעמוד מאחורי המילים שלו כי "ריאל מדריד תסב הרבה אושר לאוהדים שלה". במקרה הזה, לא משנה כמה שינויים עבר או יעבור המועדון, ריאל תשמור על הדי.אן.איי שלה. הכדורגל ההתקפי, המהיר, הסוחף ואולי בעיקר התכליתי. אחרת, יהיו לנו 2 קבוצות שמחזיקות 70% מהזמן בכדור, וזה, כבר באמת בלתי אפשרי.
