יום-יום דברים מאבדים ממשמעותם. זה קורה כל הזמן, אבל רק לעתים נדירות אנחנו מרגישים את זה בזמן אמת, תופסים את זה בשעת מעשה. לרוב אנחנו צריכים איזו כאפה שתעיר אותנו, ובדרך כלל כשכבר מאוחר מדי. אחרי הכאפה של אתמול (שני), אפשר לומר שגם טקס פרסי מצטייני השנה של פיפ"א איבד מהמשמעות שלו.
היו כאלה שתפסו את זה בזמן, וגם ידעו לומר בדיוק למה זה קורה. רק שלשום שמאז שהבחירה לשחקן השנה של פיפ"א התאחדה עם "כדור הזהב" המיתולוגי של פראנס פוטבול - במקום הצבעה מקצועית של עיתונאים קיבלנו תחרות פופולריות, שכן מרבית הקולות מגיעים מהקפטנים והמאמנים של נבחרות הכדורגל סביב העולם. ואלה, במקום לבחור לפי אמות מידה מקצועיות, בוחרים לפי אמות מידה אישיות.
זה לא שאין מקום בעולם לתחרויות של פופולריות. יש הרבה מאוד אנשים שאוהבים אותן, והן עוזרות - כשמסתכלים אחורה אל שנים עברו - לדעת מה היה "נחשב", "חם" ו"אין" (או, "במודה", אם תרצו). זה נחמד כדי להתכרבל בקצת נוסטלגיה, זה נחמד כדי לחשוב כמה דברים השתנו, או לא השתנו בכלל, בשנים שחלפו.
אבל מה שקרה בפועל, זה שהאיחוד בין ההצבעות של העיתונאים מה-"פראנס פוטבול" ל-"כדור הזהב" המקורי לבין ההצבעות של הקפטנים והמאמנים ל-"שחקן השנה בעולם של פיפ"א", ביטל למעשה את הבחירה המקצועית של העיתונאים והעלים אותה בתוך הבחירה הפופולרית של הקפטנים והמאמנים.
זה נהיה מביך במיוחד כשנזכרים שליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו, בתור הקפטנים של נבחרותיהם הלאומיות, מצביעים גם הם. וכך, מסי - שלא יכול היה לבחור בעצמו - הגיש שלישייה שלא כללה את יריבו הגדול רונאלדו, בעוד הפורטוגלי נתן את זכות ההצבעה שלו ל-"קפטן הזמני לצורכי תחרויות פופולריות", ברונו אלבש - וזה שם את רונאלדו ראשון ובכלל לא הכניס את מסי לשלישייה. ממש גן ילדים.
ועכשיו, לענף הספורט הכי פופולרי בעולם אין פרס שנתי גדול ומשמעותי לשחקן המצטיין בשנה החולפת. יש רק פרס לשחקן הפופולרי ביותר מבין השחקנים הטובים ביותר. וזה חבל, כי לפרסים כאלה - כמו MVP של עונה ב-NBA - יש חשיבות בבניית מורשת, ביצירת הזיכרון העל זמני, בעיצוב תמונת ההווה, לטובת העתיד. בכדורגל אין כזה יותר.
אבל זו לא הייתה הכאפה שקיבלנו אתמול - למעט התפלגות ההצבעות, את כל הדברים האלה ידענו גם לפני הטקס, מה גם שמסי הוא זוכה ראוי. הכאפה - שהוכיחה סופית כי ערב הגאלה הזה של פיפ"א, וכל הפרסים שניתנים בו, לא שווים את הפיקסלים שהם נכתבים בהם - התרחשה בשתי הבחירות ה(כביכול) משמעותיות האחרות: נבחרת השנה ומאמן השנה.
עד עכשיו אתם כבר בטח יודעים את התוצאות, אבל בואו נחזור עליהן, לשם הגרוטסק: כל (שוב: כ-ל) 11 השחקנים בנבחרת העונה הגיעו מהליגה הספרדית. ולא פחות חמור ומביך: 10 מתוך ה-11 הגיעו מברצלונה ומריאל מדריד. כל (ואני חוזר: כ-ל) 3 המועמדים למאמן השנה הגיעו גם הם מספרד - ז'וזה מוריניו (שלקח אליפות היסטורית), פפ גווארדיולה (שלקח את הגביע הספרדי) והזוכה לבסוף בתואר, ויסנטה דל בוסקה (זכה עם ספרד ביורו). למי שבמהלך הפסקה האחרונה שכח, נבהיר: מדובר בטקס פרסי פיפ"א, לא לה ליגה.
אפשר להתייחס מקצועית לבחירות האלה, ובקלות להגחיך אותן עד מאוד. הרי על מה ולמה פפ היה מועמד? הוא רק זכה בגביע. ואיפה היה יורגן קלופ, שהביא דאבל (ואליפות שניה ברציפות) עם דורטמונד? איפה היה אנטוניו קונטה, שלא הפסיד 49 משחקים ברציפות עם יובנטוס? ובנבחרת העונה - מה בדיוק עושים שם אלבס ומרסלו בעמדות המגינים?! ומה גרם לבחירתו של פיקה, ששותף רק ב-22 משחקי ליגה אשתקד בגלל פציעות?! אני אפילו לא אתחיל להזכיר את השמות של מי שהיו ראויים בהרבה להיבחר לפניהם.
וכל הרטינה הזו מובילה אותי לעניין אחד, מרכזי: הפופולריות בימים אלה של הליגה הספרדית - יותר נכון, של ברצלונה ושל ריאל מדריד - היא חסרת תקדים ברמה עולמית. אף פעם לא חזינו בדבר כזה, גם לא הזקנים ביותר שבין אוהדי הכדורגל בעולם. והפופולריות היא כל כך חסרת תקדים, שהיא מעוותת את המציאות.
אתם, הגולשים כאן באתר, צופי ערוץ הספורט, ובעיקר אלה שיורדים עד למטה בעמוד וכותבים טוקבק, מאשימים אותנו באהדת יתר ו"פמפום" יתר של ברסה, ואחריה גם של ריאל ושל הליגה הספרדית בכלל. אתם אומרים שזה בגלל שאנחנו משדרים את הליגה הזו, ולא את הפרמיירליג, למשל. ואתם אומרים שזה פוגע באופן בו אנחנו מסקרים את הכדורגל העולמי.
ואולי אתם צודקים. אנחנו דוחפים חזק את ברסה, את ריאל, את "לה ליגה", כל מפגש קלאסיקו הפך ל"סופר" והקרנבל סביבו הוא עצום. אבל תסכימו איתי גם אתם - אנחנו כאן, מהמערכת הנחמדה שלנו בהרצליה, לא משפיעים ולא מעצבים את דעת הקהל העולמית, נכון? ככה שיש כאן משהו שהוא גדול בהרבה מאתר ערוץ הספורט.
ויש כאן משהו כל כך גדול שגם אתם - הגולשים, הצופים, המטקבקים, אלה שמתלוננים על הנטייה המוגזמת לכיוון הכדורגל הספרדי - גם אתם אשמים בזה. ראיתם במי אתם בחרתם ל"ספורטאי השנה בעולם"? כן כן, בשנה אולימפית, כשראינו את בולט, רודישה ופלפס עושים היסטוריה מרהיבה, בשנה בה מסי כשל בליגת האלופות והפסיד את האליפות ליריבה הכי גדולה שלו - בשנה כזו אתם - כן, כן, אתם - בחרתם בו. לא ל"כדורגלן השנה בעולם", אלא לספורטאי השנה! בעולם!
וזה לא נגמר כאן, כי לא רק ב"פמפום יתר" של לה ליגה אתם מאשימים אותנו, אלא גם באהדה יתרה לברסה. ובכן, ראיתם מה אתם - כן, כן, אתם - בחרתם לפלופ השנה? את החמצת הפנדל של סרחיו ראמוס בחצי גמר ליגת האלופות. פנדל שהוחמץ? אתם קולטים את גודל העיוות? חמישה כדורגלנים החמיצו פנדל רק באותו דו קרב. אבל הפלופ של השנה בספורט העולמי? ראמוס. כי הוא מריאל, זה ברור.
בעולם בו הכל משתנה כל הזמן ומהר מאוד, דבר אחד משתנה כל הזמן באותו הכיוון, גם אם הקצב מתגבר: דברים אכן מאבדים משמעות, והולכים כולם לעבר תחרות פופולריות, שנראית יותר ויותר כמו הדבר היחיד שנחשב, שנספר. לייקים בפייסבוק, עוקבים בטוויטר, אזכורים בגוגל, הכנסות מפרסום, תמונות בצהובונים, טוקבקים, בלוגים - עודף וזמינות המידע לא מעמיקים את הדיון, אלא רק משטחים אותו.
מה שנראה כעושר של אפשרויות מצטמצם לכדי שחור או לבן, אוהב או שונא, מסי או רונאלדו. אנחנו אשמים בזה, אתם אשמים בזה. כולנו משחקים באותו משחק. וסביר להניח שהוא מתקיים בקאמפ נואו, או בסנטיאגו ברנבאו. אין אפשרות אחרת. אתם בכלל לא רוצים אפשרות אחרת.
