הוא נכנס לארינה בחזה מתוח ולקול שריקות בוז צורמות. חלק מהצופים לא מצליחים לעצור את השנאה הבוערת שמשתלטת עליהם ומשליכים כוסות נייר, בקבוקים ומכל הבא ליד. כשהוא חולף ליד אוהד משולהב בעיצומו של פרץ נאצות כלפיו הוא עוצר, מביט בו לרגע ומחייך כמי שנהנה מהסיטואציה. ויודעים מה? הוא באמת נהנה. כמובן שזה רק מוציא את האוהד עוד יותר מכליו. משם הוא פונה לאב שמחזיק את בנו הקטן בידיים ומושיט לילדון יד ממתינה. הקטנטן מבולבל, אבל מחליט להחזיר לו כיף, רק כדי לגלות שהרשע הזה משך את ידו ברגע האחרון וסינן 'פראייר'. הוא לוקח את המקרופון ומבהיר לקהל עד כמה הוא גדול יותר מהאחרים, ולא שוכח לעקוץ את היריב עם איזו נשיכה ורבאלית
ואז מתחילה ההתמודדות שלשמה התכנסנו - בתת ההכרה של הצופים כבר מחלחל הרצון שיפסיד, מבלי שיתפשו שבעצם בגללו הם שם ביציע. את המקצוע הוא יודע, אפילו טוב מיריבו. אבל זה לא מונע ממנו להתבכיין לשופט, לעגל פינות כשאיש לא רואה ובסופו של דבר גם לדפוק לבחור הטוב קרש בראש כשהשופט מעולף. ואז הוא מעיר את השופט, כדי שיעניק לו את הנצחון, ועוד מעז להיות מופתע מההישג. הוא האיש הרע בהצגה, וההצלחה שלו רק מזינה את השנאה כלפיו עוד ועוד. בספורט בידורי כמו ה-WWE, לדוגמה, השואו הזה הכרחי. אבל בעוד בין החבלים מתבקש שמישהו ימלא את התפקיד הזה, לא כל כך ברור מדוע על הקווים של שואו תחרותי באמת מאמן כדורגל יבחר לאמץ לעצמו דמות כזו? ובכלל, אם ז'וזה מוריניו האדם הוא כזה מבריק ומחושב, מדוע הוא מתאמץ לשווק לנו את הפרסונה השלילית של מוריניו המאמן?
"לא שיחקנו טוב ולא הגיע לנו לנצח. אני מרגיש שהקבוצה שהיתה טובה יותר הפסידה. אני לא משוכנע שההרחקה של נאני היתה מוצדקת, ולא יודע אם היינו מצליחים לבצע מהפך כזה גם מול 11 שחקנים". את התגובה האצילית הנ"ל השמיע מוריניו דקות לאחר שהדיח את סר אלכס פרגוסון בשמינית גמר האלופות. לו אמירה כזאת הייתה באה מפיו של גווארדיולה, לדוגמה, תקשורת הספורט העולמית היתה מתמוגגת מהמחווה יוצאת הדופן ונופלת שדודה לרגליו. כשזה מגיע מפיו של מוריניו, לעומת זאת, מטילים ספק באמינותה.
אולי היום פרגי באמת חבר של הפורטוגלי, וייתכן שהם באמת שותים יין ביחד לעיתים, אבל קשה לשכוח את הסלידה שהסקוטי הפגין כלפי הפורטוגלי כשהגיע לאנגליה והעז לגבור עליו עם צ'לסי שלו. בכל זאת, שנה לפני כן האיש הדיח אותו מהאלופות עם פורטו הצנועה וחגג בהגזמה באולד טראפורד כאילו הוא החלוץ שהבקיע את שער. בנוסף, אחרי שהפך לאלוף אירופה, בקיץ מוריניו השתלט על באר משאלות בדמות פנקס הצ'קים של אוליגרך רוסי ודהר לאליפות על חשבון פרגוסון. אם זה לא מספיק, במסיבת העיתונאים הראשונה שלו באי הבריטי הוא הכריז על עצמו כ'מיוחד', והתקשורת הזדרזה לציית ולקרוא לו כך בהכנעה. במילים אחרות, לא רק שמוריניו הגיע לאנגליה כמו טווס, הוא גם סיפק קבלות מיידות ל'שופוני' שלו. מה נאמר? גם תסריטאי בכיר ב-WWE היה מתקשה לכתוב עלילה כזו למתאבק שהחליט לבנות על דמות הנבל. במציאות, תגידו מה שתרצו, אבל פרט לאוהדי צ'לסי, קשה היה לעכל או לחבב את המופע המגלומני שהגיע לעיר וכבש אותה. ליחסי מוריניו - יונייטד עוד נחזור.
ממש כמו בספיידרמן 3, העלילה קראה זמנית לארכי-נבל חדש שיאפיל על הנוכחי, והמיוחד עזב את לונדון והגיע לאינטר. כשיובה מתאוששת מהקלצ'יופולי ומילאן יורדת מנכסיה, הוא לא התקשה לדהור ל-2 אליפויות, אבל כמו מרשע טיפוסי ליכלך על המקומיים: לאורך כל הקדנציה במילאנו מוריניו לא הפסיק להתלונן על כמה שאיטליה זו לא אנגליה. העיתונאים לא רחשו לו את אותו כבוד, המאמנים היריבים לא התרפסו בפניו, והמיוחד לא שכח להפנות אצבע ליציעים המדלדלים ולרמה הלא גבוהה דאז. אבל כבר אמרנו - את המקצוע הוא יודע. בשמינית של 2009/10 הדיח את אותה צ'לסי שבנה בעצמו (גם אם בצורה מעוררת מחלוקת), ברבע נהנה מהגרלה קלה יחסית וניער את צסק"א ובחצי נתקל בברצלונה, איתה יש לו חשבון פתוח מאז עבד שם כמתורגמן (לכל נבל תמיד יש חשבון פתוח עם מישהו).
עזבו את הדיון מעורר האמוציות האם הבונקר והכדורגל השלילי שהציגה הקבוצה שלו בגומלין חצי הגמר לגיטימי (מן הסתם שכן) - הצורה המתריסה בה מוריניו חגג אחרי שניצח וזרה מלח על פצעי המפסידה היתה כל כך מתגרה ופורבוקטיבית, שהיא היתה חייבת להיות אקט מתוכנן היטב, ולא התפרצות רגשות ספונטנית. אמנם הממטרות שהופעלו על הדשא עצרו אותו, אך באותו ערב מוריניו הבהיר - כל מי שלא איתי - נגדי. או שתריעו לי, או שאלמד אתכם שיעור בכאב. לקינוח, הוא זכה בתואר וסיפק רגע מרגש-אך-מודע-לעצמו-מדי עם מטארצי ועזב עם עוד קבלה שמנה לתוגת המלעיזים.
כשנחת בברנבאו אצל ריאל מדריד, כבר היה ברור שהוא התאהב בדמות, ושהגיע הזמן למלא את התפקיד אליו נועד למלא - הרשע האולטימטיבי בקרב הגדול מול אהובת הקהל ולב הקונצנזוס. זה התחיל בעימות עם טיטו וילאנובה, אז עדיין דמות משנה בעלילה. לא משנה איך תסובבו את זה, גם בארגז החול של גן חובה תקיעת אצבע בעין היא מהלך מלוכלך. לאחר מכן הוא השתומם וטען כי לא התכוון לפגוע ב'פיטו' (נשאיר לכם את מלאכת התרגום מספרדית).
נכון שב-WWE או בסרטי גיבורי העל יש רק סוף אחד אפשרי? אז כשמוריניו קיבל חמישייה בקלאסיקו, נכשל באירופה והפסיד את האליפות, הקהל בא על סיפוקו: הנבל הובס וחזר לחור ממנו בא. אבל שום נבל שמכבד את עצמו לא יסתלק אחרי מערכה בודדה. המאמן הצבעוני נזכר בדיוק בזמן כי כבר מבעוד מועד טען שקבוצותיו מגיעות לשיא רק בעונה השניה, ובכך העלה את רמת הטראש-טוק לדרגת אומנות. אבל מוריניו צדק, ובמאני טיים הוא שוב גיבה את עצמו עם קבלות: זה נגמר באליפות ובמסדר כבוד של שחקני ברצלונה לכבודו.
מה שמביא אותנו לעונה הנוכחית. אחד מסודות ההצלחה של מוריניו הוא שבכל מקום בו עבד, תמיד הוא נהנה מחיילים נאמנים שימותו עבורו בשדה הקרב. אבל הפעם, כשלון מקצועי הביא לסדקים חברתיים בחדר ההלבשה, מה שהוביל אותו לנהל קרבות אגו מול ראמוס וקסיאס, כשברקע כבר כולם מתחילים להבין שזו עונתו האחרונה בריאל. מבחינת התיזה שבינינו לנו כאן זה מסתדר יופי - בזמן שלא הסתפק בכינוי ''THE SPECIAL ONE" ודאג שיקראו לו גם ''THE ONLY ONE'' תככים אישיים הכשילו את מי שנתפש כאגו מניאק. עבור הקהל השבוי זה רק טבעי. בינתיים, במסדרונות ההנהלה של הבלאקוס, מנהלי ההצגה התחילו לחשוש שמא הנבל - שהובא כי חשבו שהוא היחידי שיוכל להביס את 'הטוב' האולטימטיבי - לוקח את המשחק רחוק מדי, ופתאום צצו טענות על כך שתשומת הלב השלילית פוגעת במותג של ריאל מדריד.
לפי התדירות שבה נהג להזין אותה, נדמה שמוריניו תמיד היה מודע לעצמו ולתדמית. אבל כעת, אולי לראשונה, ייתכן והוא מבין את הנזק ומנסה למזער אותו. רק באוקטובר האחרון הפורטוגלי העניק ראיון נרחב ל-CNN שם חשף כי הוא משוכנע שהוא המאמן הטוב בעולם ("על פי התארים - זו המסקנה"), אבל גם נתן רמז ראשון לבאות. כשהמיוחד נשאל על אברמוביץ' ועונה "בוודאי שארצה לעבוד איתו בעתיד - העזיבה היתה דוגמה לגירושין מושלמים'', זה מעורר תמיהה. כשהוא מדבר על "כשאחזור לאנגליה'' ולא על ''אם'', התמונה כבר מתחילה להתבהר.
כמו כל מאמן על הפלנטה, אין זה סוד שמוריניו רוצה להחליף את פרגי ביונייטד. הוא הצהיר זאת בבירור יותר מפעם אחת וקשה להאשים אותו בזה שהחל את הקמפיין מוקדם. שבוע לפני שמינית הגמר בין ריאל ליונייטד, פטר שמייכל האגדי טען: "מוריניו לא יוכל לאמן את יונייטד לעולם. הערכים איתם הוא מזוהה לא תואמים את רוח המועדון, ואין לי ספק שלא הוא האיש שיירש את פרגוסון. נכון שהוא מאמן מצויין ושיש לו המון הישגים, אבל במועדון כמו יונייטד זה לא הכל, וקשה להאמין שבמנצ'סטר יהיו מוכנים לסבול את כל החבילה שהוא מביא איתו". כמו הדני הענק, רבים אחרים חושבים כך, ולכן התגובה של מוריניו אחרי המשחק התקבלה כנסיון ציני שקוף. ביותר משניים או שלושה כלי תקשורת בעולם פירשו זאת כ'ראיון עבודה מוצלח'.
בספורט הבידורי המכונה רסלינג, הפטרונים תמיד ערים לרחשי הקהל. כשמתאבק 'רע' זוכה לפופולאריות על חשבון 'הטובים', הוא עובר שינוי תדמית ודמותו נבנית מחדש כמודל לחיקוי עבור הילדים. פתאום, מעבריין המשולח כל רסן וסמל לכל הרוע, הוא הופך לזה שממליץ לטף לסיים את כל האוכל מהצלחת ולא לשכוח לצחצח שיניים לפני השינה. איש לא יכול לחשוד בקהל של ה-WWE שהוא ניחן באבחנה דקה, ולכן בעולם שלהם המעבר מנבל לגיבור עובר חלק. בכל הנוגע לאוהדי הכדורגל, קשה לנחש האם יבחינו בציניות או יפרשו את השינוי שחל במוריניו כאמיתי. ההימור שלנו? בוא רק נגיד שבקרוב תוכלו לרכוש בסופר דגני בוקר "לילדים מיוחדים באמת".