לא משנה איך העונה הזו תסתיים, ברצלונה בעידן הנוכחי היא כבר אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של המשחק. כשפפ גוורדיולה נשאל בדיוק בעניין זה ערב גמר ליגת האלופות 2011, הוא אמר, ובצדק, שקשה מאוד לעשות השוואות.
יש את מילאן הגדולה של אריגו סאקי מסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, זו של שלושת ההולנדים, חוליט, ואן באסטן ורייקארד. יש את ריאל מדריד המיתולוגית, שזכתה חמש פעמים ברציפות בגביע האלופות, עם די סטפנו, פושקאש וחנטו. ויש את סאנטוס האגדית של שנות ה-60 המוקדמות, עם פלה, זיטו, פפה וקואטיניו.
ברצלונה הנוכחית, שהיא עדיין ה"פפ טים" נמצאת שם, בשורה הזו, עם הקבוצות הגדולות בהיסטוריה. הגדולה שלהן היא לא רק בהישגים שבאו ברצף של כמה שנים מדהימות, כשהן נראו בלתי ניתנות לעצירה, אלא גם בכך שהביאו משב רוח מרענן לכדורגל. שהביאו בשורה חדשה, כולל חידושים טקטיים שהשפיעו על כל עולם הכדורגל.
אבל לכל קבוצה גדולה שכזו, יש גם סוף. מגיע הרגע, והוא תמיד בלתי צפוי, שזה נגמר. לא באופן מוחלט, שכן הקבוצות ממשיכות להתקיים וברוב המקרים גם ממשיכות להיות חזקות. אבל התקופה של העליונות המוחלטת, מסתיימת. בדרך כלל מדובר בתקופה של שלוש עד ארבע שנים. ברצלונה הנוכחית, זו שאותה בנה פפ גוורדיולה, נמצאת בעונה החמישית שלה. זה יותר ממה שקורה ברוב המקרים. אבל התחושה היא שהעידן הנוכחי מתחיל למצות עצמו.
שלא יהיו אי הבנות: מדובר בתהליך טבעי, ואפילו בלתי נמנע. אין אף קבוצה בהיסטוריה שהייתה דומיננטית ברמה הגבוהה ביותר, יותר מחמש שנים. וכנראה שגם ברצלונה אינה יוצאת דופן. אפשר כמובן לנתח את הגורמים לנפילה של בארסה בחודש האחרון, אבל זה יהיה פשטני ודמגוגי לתלות את אירועי השבועות האחרונים בנקודה אחת. כמו למשל עניין המאמן.
העובדה שטיטו וילאנובה נמצא בניו יורק ומטופל במחלת הסרטן בה לקה, מצערת מאוד. בעיקר ברמה האישית. ואין ספק שטיטו עשה עבודה מדהימה בתחילת העונה הנוכחית, כאשר החליף את פפ גוורדיולה. ברור לחלוטין שמדובר במאמן מוכשר, גם אם חסר כריזמה ואין ספק שהיעדרותו בחודש האחרון פגעה מאוד בברצלונה. אבל, וזה חייב להיות ברור, העובדה שג'ורדי רואורה, עוזרו של טיטו, מנהל כרגע את משחקי הקבוצה, היא לא הסיבה להפסדים מול מילאן ומול ריאל מדריד.
תזכורת: טיטו וילאנובה הפסיד גם הוא לריאל מדריד בתחילת העונה, במאבק על ה"סופר קופה". טיטו וילאנובה היה המאמן כאשר בארסה הפסידה לסלטיק 2:1 בליגת האלופות. והוא גם היה המאמן שניהל את המשחק מול ריאל סוסיאדד, כשבארסה הובילה 2:0 והפסדה לבסוף 3:2.
רואורה לעומת זאת היה המאמן על הקווים במשחק הראשון מול ריאל מדריד בחצי גמר הגביע, בתיקו 1:1 בברנבאו, כשברצלונה נראתה מצויין ועדיפה באופן ברור על ריאל. בקיצור, עדיף היה לבארסה שטיטו וילאנובה היה בריא וזה שמנהל את העניינים בשטח ולא בשלט רחוק, אבל לא זו הסיבה העיקרית שבגלל ברצלונה נמצאת בנסיגה. מדובר במכלול של סיבות, שהנה חלק מהן:
ההסתמכות המוחלטת על לאו מסי כמוציא לפועל – אין ספק שהמספרים של מסי הם מטורפים. האיש שבר את כל שיאי ההבקעה כמעט בברצלונה, בליגה הספרדית ובליגת האלופות. אבל הבעיה היא שיתר השחקנים בבארסה ממעטים לכבוש. לעומת מסי שהבקיע 38 שערים בליגה, דויד וייה (מלך השערים של נבחרת ספרד בכל הזמנים) כבש 7 שערים בלבד, פדרו 5, ואלכסיס סאנצ'ס – שער אחד בלבד...
כשזה המצב, לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שאם עוצרים את מסי, עוצרים את ברצלונה. וזה בדיוק מה שהצליחו מסימיליאנו אלגרי וז'וזה מוריניו לעשות. כמובן שלעצור רק את מסי ולמנוע ממנו את הכדור זה לא מספיק מול בארסה, שמחזיקה בכדור יותר מ-60 אחוז מהזמן. ומאמני מילאן וריאל מספיק מתוחכמים כדי לבנות מערך טקטי שמאפשר לבארסה להניע את הכדור בלי הפרעה רק באיזור קו האמצע.
השיטה של ברצלונה כל כך טובה ויעילה שלקח יותר מארבע שנים לקבוצות ללמוד איך ניתו להתמודד מולה. צ'לסי עשתה זאת בעונה שעברה אבל עם טקטיקה פרימיטיבית ועם הרבה מזל. מילאן וריאל, קבוצות הרבה יותר מוכשרות, מגוונות וחכמות מצ'לסי, עשו זאת בצורה הרבה יותר מרשימה. כן, הן "הקריבו" את כל עשרת שחקני השדה לטובת מלחמת החפירות בהגנה, אבל ידעו לעקוץ במתפרצות.
בעיה נוספת שבברצלונה בינתיים לא מצליחים לפתור זו ההגנה. היא פשוט לא מספיק טובה. ואם מול קבוצות בינוניות בליגה הספרדית כשבארסה סופגת אחד היא בדרך כלל מצליחה להבקיע שניים, מול קבוצות גדולות וחזקות זה לא תמיד מצליח.
הצמד פויול ופיקה לא מספיק טוב. נקודה. פויול כבר בן 34 ובעניין הזה אי אפשר לרמות. הגיל משפיע על המהירות, על ההתאוששות מפציעות. פיקה נמצא בנסיגה מסויימת, ובמקרה שלו זה יכול להיות עניין שיחלוף. אבל שלא יהיו אי הבנות: פיקה מעולם לא היה פרנץ בקנבאואר, למרות שהיו מי שכינו אותו "פיקנבאואר".
ההגנה הלא מהירה מספיק של ברצלונה סובלת בעיקר מול קבוצות עם התקפות מתפרצות קטלניות, כמו של ריאל מדריד למשל. דבר משמעותי נוסף הוא שברצלונה לוחצת העונה פחות מאשר בעבר. אצל גוורדיולה הלחץ בעת איבוד הכדור היה סוג של אמונה דתית. "חוק 6 השניות" המפורסם. פפ היה פנאט בעניין הזה, בלי ויתורים. הוא תמיד אמר: "ההגנה שלנו לא מספיק טובה, ולכן אנחנו צריכים לחלץ את הכדור בחזרה אחרי שאנחנו מאבדים אותו, הכי מהר שאפשר ובכל מחיר".
אצל טיטו וילאנובה העניין היה פחות חשוב. בארסה אומנם לחצה, אבל לא באמוק. וזה לא שינוי שבא בתקופת ג'ורדי רואורה...מי שעשו את עיקר הלחץ בתקופת גוורדיולה היו שחקני הקו הקדמי, החלוצים. אצל טיטו עיקר הלחץ מתבצע במרכז המגרש. ולפעמים זה מאוחר מדי.
ויש את צ'אבי, וכאן רב הנסתר על הגלוי. עם כל הכבוד ללאו מסי, השחקן החשוב ביותר של ברצלונה מבחינת סגנון המשחק הוא צ'אבי. כשצ'אבי לא משחק, בארסה היא קבוצה אחרת, שמניעה את הכדור קצת פחות טוב.
משחקים מול מילאן ומול ריאל מדריד צ'אבי היה בינוני מאוד. הוא כמעט ולא השפיע על המשחק. כמעט ולא ראינו ממנו מסירות עומק מתוחכמות. יש הטוענים כי בבארסה החזירו את צ'אבי מוקדם מדי אחרי הפציעה ממנה סבל ושזו הסיבה ליכולת המאכזבת שלו. אולי. עובדה היא שצ'אבי שוב לא כשיר וכרגע לא בטוח שיגיע בזמן לגומלין מול מילאן בעוד שבוע וחצי.
צ'אבי בן 33. גם הוא כבר נמצא מעבר לשיא. מצד שני, כשהוא בריא וכשיר, עדיין אין לו תחליף. עם כל הכבוד לתיאגו אלקנטרה, שלפני שנתיים כבר כינו אותו "היורש של צ'אבי".
ובנוסף לכל יש את עייפות החומר. ברצלונה משחקת בקצב זהה כבר חמש שנים. ומדובר בשבעה-שמונה שחקנים שנמצאים שם לאורך כל הדרך, שזכו בכל התארים האפשריים, שהגיעו בארבע העונות האחרונות תמיד לחצי-גמר ליגת האלופות ושאת העונה הזו יסיימו עם ארבע אליפויות בחמש עונות. השחקנים הספרדים של בארסה גם עברו בתקופה הזו שתי אליפויות אירופה ומונדיאל, שם ניצחו כל מה שזז. מדובר בעומס אדיר, גם מבחינה גופנית וגם מבחינה מנטאלית. ולעומס הזה יש מחיר.
אם ברצלונה תעבור בעוד שבוע וחצי את מילאן, יתכן ותאריך התפוגה של ה"פפ טים" יידחה. אולי אפילו לעוד שנה. אבל דבר אחד בטוח: בסוף זה ייגמר.
