ברצלונה היא כנראה הקבוצה הקדושה ביותר בתבל. רוב האוהדים בעולם, לא רק בישראל, סוגדים לה, אך בשנה האחרונה היא גם הוסיפה לעצמה סגולות של קדושה מעונה. כזאת שפשוט קשה לבוא אליה בטענות. הזכיה בארבעת התארים ב-2015 עושים בשבילה את העבודה, בטח עם הצורה המלהיבה בה השיגה כל אחד מהם ובעצם חסמה כל אפשרות למתוח עליה ביקורת. תוסיפו לזה את עונש איסור ההעברות שמונע ממנה להתחדש וכבר תתרסקו לתוך חומה.
העניין האירוני כאן הוא שבארסה נענשה בגלל עבירה שהיא עשתה ובאיזשהו מקום היא הפכה את זה לשכבת מגן על עצמה. על פניו, ההרכב הנהדר שלה, שדי זהה ברוב המשחקים, התקשה למצוא יריבה ראויה בעונה האחרונה. אבל מה קורה כשמגיע שלב השובע ולקיחת הדברים כמובנים מאליהם? חוטפים 4:0 מאתלטיק בילבאו ומפסידים לה את הסופרקאפ עם 5:1 בסיכום שני המשחקים.
לא אסון גדול במיוחד להפסיד את התואר הפחות נחשב הזה, אבל כשבארסה לא מנצחת שני משחקים ברציפות ועוד מתבטלת בהם בידי היריבה, זה כבר צריך להדליק נורה אצל לואיס אנריקה. אתם יודעים, כמו אלה המלחיצות בלוח המחוונים של הרכב, שבהתחלה אין לך מושג מה זה אומר ואז מי שמסביר לך הוא איש מקצוע שלא תמיד הכי היית רוצה לקבל ממנו חוות דעת. בלי לפגוע. במקרה של מאמן אלופת אירופה, הוא יקבל את הדו"ח תוך כדי צפיה במשחקים הבאים.
"יכול מאוד להיות שלא התחרינו ברמה הכי גבוהה שהיינו יכולים להציג", ניסה דני אלבס להסביר את השתלשלות האירועים בסופרקופה. "שילמנו את המחיר על חוסר הזמן בהכנה אחרי הסופרקאפ האירופאי. יש כל מיני סיבות, אבל לבארסה אין מקום לתירוצים". אז הסברים הבלאוגרנה לא רוצה לספק, אבל היא כן צריכה להציג בפני עצמה את המסקנות איך הפגינה פתיחת עונה כל כך מפוזרת בשלושת המשחקים הרשמיים שלה: מול סביליה היא ירקה דם, בבילבאו היא קרסה.
נמשיך עם הקו של אלבס ונדבר על תירוצים. זה הזמן להכריז: גם איסור ההעברות הוא לא תירוץ, או יותר נכון, כבר לא אחד כזה. ברצלונה, גם עם העונש שלה, היא עדיין כמו חנות של אפל ביום בו יוצא מוצר חדש לשוק. לכאורה היא הלקוח שקונה את השחקנים, אך בפועל זה ההיפך ועדיין השמות מהרמה הכי גבוהה באירופה מחכים להצטרף אליה. כשההזדמנות נופלת בחלקם, הם גם מוכנים להמתין עד ינואר כדי לשחק במשחק רשמי. מי שזכו בכבוד היו אלש וידאל וארדה טוראן, חיזוקים מצוינים, אבל האם היו חייבים להיות הראשונים שבארסה הייתה צריכה להסתכל לכיוונם? פחות.
בארסה עברה תהליך שהיה מוצלח בעונה שעברה, במסגרתו איבן רקיטיץ' תפס בהדרגה את מקומו של צ'אבי עד שהאחרון עזב. אנדרס אינייסטה, שעדיין מבריק מפעם לפעם, כבר פחות עקבי מבעבר ורכישתו של ארדה נועדה לעשות בדיוק את אותו דבר שעברו הקרואטי והאגדה שנדד לקטאר. בניגוד לאחרון, כנראה שלאינייסטה יש עוד קצת זמן בקאמפ נואו והעזיבה שלו, או פרישה, תמתין. ראשי אלופת אירופה בעניין הזה לא היו יכולים להישאר אדישים, אבל מה קורה בשאר העמדות על המגרש?
"לואיס אנריקה הוא אדם שאומר כל מה שהוא חושב ואוהב לדבר עם כולם. לי הוא לא נתן איזו עצה מיוחדת", חשף תומאס ורמאלן, כנראה האיש שהכי זקוק לאיזו מילה טובה בסגל של בארסה. על הבלגי, שהיה פצוע לכל אורך העונה שעברה, שילמו לא פחות מ-15 מיליון ליש"ט ולפי טענתו, לא יותר מדי דיברו אותו. זה הספיק למאמן שלו לזרוק אותו למערכה במשחק הראשון מול בילבאו, כשפתח לצדו של מארק בארטרה. כשמחשבים את כל זה יחד, אולי פתאום התוצאה הזאת לא כל כך מפתיעה.
ורמאלן הגיע עוד לפני איסור ההעברות ובארטרה הוא תמצית הבינוניות שיוצאת מ"לה מאסיה" בשנים האחרונות. הוא קיבל את ההזדמנויות שלו בשלוש העונות האחרונות, אך קשה להאמין שכבר ייצא משהו ממנו ומחבריו, סנדרו רמירס ומוניר אל-חדאדי. צריך להזכיר שהאקדמיה גם לא פוסלת את האפשרות של מכירה, ראו ערך אדאמה טראורה שעזב לאסטון וילה. ההחלטה של לואיס אנריקה להשאיר את ג'רארד פיקה על הספסל בסן מאמס הייתה יהירה, בדיוק כמו הוויתור מראש של בארסה על בלם איכותי כגיבוי לחבייר מסצ'ראנו. ושוב, כללי המשחק השתנו ברגע ששמו יד על וידאל וארדה.
"אם היו מוציאים אדום על כל דבר כמו שאמר פיקה לקוון, היינו נשארים בשבעה-שישה שחקנים בכל משחק. גם בלעדיו נהיה קבוצה חזקה", על החלק הראשון במשפט של רקיטיץ' עוד אפשר להתווכח, בחלק השני הוא יודע על מה הוא מדבר. ובכל זאת, חברו הבלם הוכיח פעם נוספת שגם עם השיפור הניכר שהראה בשתי העונות האחרונות, רגע אחד שבו הוא הופך לחמום מוח הורס לו ולקבוצה שלו. פתאום לסחוב עד ינואר ואז יגיע בלם חדש שכבר סגרו איתו מראש נשמע כמו תסריט שישמחו שיהפוך למציאות.
בהתקפה המצב פשוט הרבה יותר. פדרו שוב הוכיח שהוא לא יכול להיות תחליף ראוי לניימאר והפרידה ממנו היא לא פגיעה אנושה, אך גם לא נסגר מראש חיזוק במקומו. ובינואר להביא שם גדול זה כמעט בלתי אפשרי ומשאיר חתיכת בור בפנקס הצ'קים. כשיש לך כוח כמו ליאו מסי ולואיס סוארס מקדימה, אתה יכול להיות בשקט, אבל אז מגיעה קבוצה כמו בילבאו ובשקט מרסקת אותך לקרקע, או למעשה בחזרה למציאות. לפני שתי עונות, כשהכוכב הארגנטיני היה פצוע ורגוע, בארסה לא זכתה בדבר. על העונה שעברה לא צריך להרחיב, רק להזכיר שהוא בא אחרי הפסד בטורניר גדול. גם הקיץ זה קרה לו. אבל האם בקטלוניה צריכים לקחת את הסיכון ולקוות שיבוא לחפש את הכפרה רק אחרי הכשלונות שלו? צריך למצוא פתרונות גם לימים המוצלחים שלו. ויש סיכוי שעוד יהיו לו כאלה.
