(בווידאו: ההדחה של ברצלונה מליגת האלופות)
יום ראשון בחודש נובמבר 1980, אמסטרדם.
יוהאן קרויף, אז יועץ באייאקס, השקיף מהיציע על קבוצת נעוריו שאירחה את טוונטה באצטדיון דה מיר. הוא ראה אותה מובילה, אבל טוונטה השתלטה על המשחק והשוותה. לאחר מכן היא כבשה שוב. ואז שוב. בפיגור 3:1, קרויף החליט שהוא ראה מספיק. הוא קם, עזב את מקום מושבו, ירד לדשא והתיישב על הספסל ליד המאמן ליאו בינהאקר. מספר 14 לא ביזבז זמן, סימן להכניס את פרנק רייקארד בן ה-18, חילק הוראות טקטיות לשחקנים ושינה עמדות לחלקם. האפקט היה מדהים, אייאקס השלימה מהפך וניצחה 3:5 במשחק בלתי נשכח.
קרויף, ראוי לציין, היה אז בן 33 ועוד לא תלה את הנעליים באופן סופי. יותר מ-3 שנים יעברו עד שזה יקרה, אבל כבר אז הוא הוכיח שהגאונות שלו תאפשר לו להפוך משחקן גדול למאמן גדול. במשך כעשור הקבוצות שלו - אייאקס וברצלונה – זכו בתארים תוך הצגת משחק אטרקטיבי ומלהיב, והמורשת שלו ממשיכה לשרת את שני המועדונים עד היום. "קרויף צבע את הכנסייה ומאז המאמנים של ברצלונה רק משפצים אותה", אמר פעם התלמיד הבולט ביותר שלו, פפ גווארדיולה.
כמעט חודש חלף מאז מותו של קרויף והפרידה של בארסה ממנו לפני הקלאסיקו. "מה שהוא היה רוצה זה שנשחק טוב וננצח בזכות", אמר לואיס אנריקה, אבל – איך לומר בעדינות – זה לא ממש הצליח. מאז, הקטאלונים ספגו 4 הפסדים ב-5 משחקים, וגם הניצחון היחיד שלהם בפרק הזמן הזה (1:2 על אתלטיקו מדריד) היה חסר משמעות ולא מנע הדחה מליגת האלופות כבר ברבע הגמר. זו הפעם הראשונה שבארסה מפסידה 3 משחקי ליגה ברציפות מאז ימי לואי ואן חאל ב-2003, היא לא איבדה כל כך הרבה נקודות ליגה באפריל (9) מאז 2008 (גם אז 9) ונקלעה למשבר הכי גדול שלה מזה שנתיים.
נפילת האימפריה
בבארסה ידעו מראש שעם כל הכבוד לרצף התוצאות המרשים, מה שמצפה להם בתחילת אפריל זה סיפור אחר לגמרי. החל מקלאסיקו, דרך שני מפגשים תובעניים עם אתלטיקו כשבאמצע יש ביקור באנואטה של סוסיאדד – בו הם לא ניצחו מאז 2007 - וכל זה עם הפרש של 3-4 ימים בין משחק למשחק. גם העובדה שנקודת הפתיחה לכל זה הייתה אלפי הקילומטרים שעברו מרבית שחקני בארסה, ש-17 מהם זומנו לנבחרותיהם, לא ממש הוסיפה לסגל הקצר ממילא של לואיס אנריקה.
ויכול להיות שהקריסה החלה עוד לפני אפריל כשבארסה הגיעה למדריגל. איבן ראקיטיץ' וניימאר סידרו לבארסה יתרון 0:2 מול ויאריאל, אבל אז לואיס אנריקה שלף את ז'רמי מתייה מהספסל ולא היה צריך את ה"עתידות" של מסטיק בזוקה כדי לדעת מה עומד לקרות. כמו בלא מעט מקרים, הצרפתי לא ממש הצדיק את מקומו על הדשא – שלא לומר, בסגל של הקטאלונים – הצוללת הצהובה כבשה 2 שערים תוך 6 דקות בדרך ל-2:2 ועצרה לאלופת אירופה רצף של 9 ניצחונות.
אז זה עדיין לא נראה רציני כל כך ובארסה נראיתה בשליטה גם בקלאסיקו, לפחות על פי התוצאה. אחרי השער של ג'רארד פיקה הקטאלונים כבר הובילו על ריאל בפער של 13 נקודות, אז הם ניסו להרגיע את הקצב, מיעטו בכניסות לעומק, בקושי ירדו להגנה ובעצם הפסיקו לשחק. בקיצור: כל הדברים שלא עושים בקלאסיקו, בטח מול ריאל שלא ממש הייתה מרוצה מפיגור של 1:0. קטע כזה. הבלאנקוס ראו שהשד לא נורא כל-כך, החלו לתקוף יותר, סיכנו את השער בקלות רבה ומצאו את בארסה חסרת אונים. לואיס אנריקה עוד ניסה לשנות, אבל טעה עם חילוף שגרר הרבה ביקורות: ראקיטיץ' – מי שמאזן את המשחק של בארסה וכנראה זה שעובד הכי קשה על המגרש פרט לסוארס – פינה את מקומו לארדה טוראן, שלא השתלב עד עכשיו. השינוי הזה הותיר את הקטאלונים חשופים עוד יותר, ריאל השלימה את המהפך (1:2) והחלה לגלגל את כדור השלג שלא נעצר עד עכשיו.
לבארסה לא היה יותר מדי זמן להתאושש, ולמרות 6 ניצחונות מ-6 משחקים של לואיס אנריקה מול דייגו סימאונה, היה ברור שאלופת אירופה תצטרך לירוק דם כדי להשיג מקדמה לגומלין. הקטאלונים נקלעו לפיגור מול אתלטיקו – כמו שקרה להם בכל 4 משחקיהם האחרונים – והתקשו מול ההגנה הטובה באירופה, אבל הפעם משהו השתנה. בניגוד לקלאסיקו, בו לואיס אנריקה השאיר את דני אלבס וג'ורדי אלבה מאחור כדי לסגור את כריסטיאנו רונאלדו וגארת' בייל, הפעם הם קיבלו חופש לתקוף ושימשו ממש כקיצונים.
בארסה שנהנתה מיתרון מספרי אחרי הרחקת פרננדו טורס, תקפה בחמת זעם במחצית השנייה, נלחמה, הניעה את הכדור מהר ויצרה הזדמנויות בכמויות שיריבות מעטות, אם בכלל, הצליחו ליצור מול אתלטיקו. זו פשוט הייתה קבוצה אחרת. הקולצ'ונרוס נלחצו לאחור ובסופו של דבר הגיע המהפך (1:2) מצמד של סוארס אחרי בישולים של דני אלבס ואלבה. "זו הייתה אחת המחציות הטובות שלנו העונה", אמר חאבייר מסצ'ראנו. זה נכון, אבל זה גם גבה מחיר. המאמץ הרב שהושקע בקאמבק אילץ את לואיס אנריקה לבצע רוטציות מול סוסיאדד – משחק שבו גם ככה סוארס המושעה נעדר ממנו – בארסה שוב לא הייתה במיטבה והפסידה שוב.
"אנחנו מתכוונים להתחיל את המשחק כמו כל האחרים שלנו ורוצים לנצח, לא לשחק על תוצאה", אמר לואיס אנריקה לפני הגומלין במדריד, אבל בארסה לא באמת באה לתקוף. היא ניסתה להוציא את העוקץ מהקולצ'ונרוס, באה להעביר את הזמן ונראיתה יותר כמו הקבוצה מהקלאסיקו מאשר זו מהמחצית השנייה של המפגש הקודם עם אתלטיקו. השחקנים של סימאונה הריחו דם, ניצחו ועלו לשלב הבא בצדק.
דווקא מול ולנסיה - האחרון ברצף ההפסדים וזה שבו הפער של בארסה מאתלטיקו נמחק באופן סופי תוך 15 ימים - הקטאלונים נראו כמי שחוזרים לעצמם. האוהדים באמת באו לתמוך בקבוצה, השחקנים היו בטירוף, שיחקו נהדר ולואיס אנריקה ראה אותם מייצרים מצבים בקצב מפחיד. אבל כשלא הולך, אז לא הולך. בארסה החטיאה בכמויות, המשבר החל לתת אותותיו, ולנסיה ניצלה את ההזדמנויות המעטות שלה ויצאה מהקאמפ-נואו עם 1:2 משקר, כמו שהודה גם המאמן שלה ואקס מכבי ת"א, פאקו אייסטראן.
צפו במהפך של בארסה מול אתלטיקו >>
להצלחה יש מחיר
יש סיבה שאף קבוצה לא הצליחה לזכות בליגת האלופות פעמיים ברציפות. ברגע שאתה מניף את הגביע עם האוזניים הגדולות, אתה מסדר לעצמך באופן אוטומטי כמות משחקים גדולה יותר בעונה שאחרי בגלל הסופרקאפ האירופי ומונדיאל המועדונים, מה שמוסיף לשחיקה של הסגל. כדי לשמור על סיכוי ריאלי לבק-טו-בק בצ'מפיונס, צריך לא רק קבוצה טובה (וקצת מזל), אלא גם לקבל את ההחלטות הנכונות בקיץ שבין העונות וזה משהו שלא נעשה בקאמפ-נואו.
צ'אבי ופדרו, למשל - שניים שעזבו את בארסה, שיחקו כל אחד יותר מ-2,000 דקות בעונה שעברה, בה הרוטציה הייתה שוויונית ובריאה יותר. מנגד, למועדון הצטרפו אלייש וידאל וארדה טוראן, אבל שניהם לא היו יכולים לשחק עד חודש ינואר ובנוסף לכך, לואיס אנריקה גם לא קיבל אף חיזוק להתקפה למרות שרצה מאוד את נוליטו. את ההשלכות של זה רואים בשבועות האחרונים: השלד המרכזי נאלץ לשאת בנטל גדול יותר והעייפות היא הגורם המרכזי לנפילה המטאורית של בארסה.
לקטאלונים, לשם השוואה, היו העונה כבר 56 משחקים, 12 יותר מריאל ו-7 יותר מאתלטיקו, מה שיכול להסביר את השחיקה. 9 שחקנים של בארסה כבר שיחקו העונה יותר מ-3,000 דקות, ולמעשה מדובר על כל ההרכב הראשון למעט אנדרס אינייסטה (יגיע לזה עוד 16 דקות) וקלאודיו בראבו (120). באתלטיקו 7 שחקנים עברו את רף 3,000 הדקות ובריאל רק 3.
כל זה בא לידי ביטוי גם בחלוקת הדקות של חוליית ההתקפה: למסי, סוארס וניימאר יש 16,058 כאלה בשנה האחרונה וזה הרבה יותר מקבוצות אחרות. בבאיירן מינכן השלישייה הקדמית (רוברט לבנדובסקי, תומאס מולר ודוגלאס קוסטה) עומדת על 13,593 דקות, במנצ'סטר סיטי (קווין דה בריינה, סרחיו אגוארו וראחים סטרלינג) על 11,274, בריאל (בייל, רונאלדו וקארים בנזמה) על 10,249 ובאתלטיקו (יאניק פריירה-קראסקו, טורס ואנטואן גריזמן) על 9,843.
נתון נוסף, וכזה שכנראה מעיד יותר מכל על הנטל העצום שהכוכבים של בארסה צריכים לשאת בו, הוא כמות המשחקים של מסי העונה: 43, בדיוק כמו רונאלדו למרות שהארגנטינאי היה פצוע למשך חודשיים (!). מבין הסגלים של ריאל ואתלטיקו, רק רונאלדו, יאן אובלאק, אנטואן גריזמן, קוקה ודייגו גודין שיחקו העונה יותר ממסי. שוב, למרות שהיה מושבת למשך כמעט 8 שבועות. מספר 10 היה על הדשא העונה למשך 3,659 דקות, ניימאר עומד על 3,863 (שני רק לרונאלדו ואובלאק), ולואיס סוארס על 4,260 (יותר מכל שחקן בריאל או אתלטיקו). זה משמעותי במיוחד כשלוקחים בחשבון את ההשקעה הגדולה של האורוגוואי על המגרש בלחץ שהוא מפעיל על ההגנה היריבה.
הסיפור הזה נמשך גם במרכז המגרש. מה שקורה למסי, סוארס וניימאר אמנם מרכז את מירב תשומת הלב של התקשורת והאוהדים, אבל נראה שבארסה סובלת יותר מכל ממה שעובר על הקשרים שלה. הדינמיות, משחק הלחץ והחטיפות באיזור השליש האחרון של המגרש – מה שהיה מוביל לאספקת כדורים מהירה למסי, סוארס וניימאר, והתקפות מתפרצות – כל זה די נעלם בתקופת המשבר. זה לא ממש מפתיע לאור העובדה שכל שלישיית הקשרים הפותחת של בארסה כבר שיחקה העונה יותר דקות מאשר בכל עונת הטרבל. גם ראקיטיץ', גם אינייסטה וגם סרג'י בוסקטס, שהוא השני בדירוג הדקות בבארסה.
האנמיות וחוסר הרעננות משפיעים לא רק על ההתקפה, אלא גם על ההגנה שנקלעת ליותר עימותים עם ההתקפה היריבה, מה שבולט במיוחד במשחקים האחרונים. בעונה שעברה בארסה הגבילה את היריבות שלה ל-2.56 בעיטות ונגיחות למסגרת. העונה היריבות מגיעות ל-3.48 איומים למסגרת, שזו עלייה של 35.9% וזה המון. מתחילת אפריל, ריאל, אתלטיקו (ב-2 משחקים), סוסיאדד ו-ולנסיה מצאו את המסגרת מול בארסה 17 פעמים בסך הכל. מתוך זה 8 הסתיימו בשערים. 47%. במילים אחרות: פחות או יותר כל בעיטה/נגיחה שנייה למסגרת של בארסה, מצאה את הרשת וגם לירידה בכושרו של בראבו יש חלק בזה.
אין תוכנית ב'
מאמן בארסה שהולך על משהו מעט שונה מקודמיו בתפקיד מאז החלה ההצלחה של השנים האחרונות תחת פפ, אימץ עוד בעונה שעברה סגנון יותר ישיר. בעוד אצל גוארדיולה מרכז הכובד היה באמצע המגרש כדי לנצל את העובדה שצ'אבי ואינייסטה היו בשיאם, לואיס אנריקה החליט למקסם את היכולת של מסי, סוארס וניימאר, שכל השיטה סובבת סביבם. בארסה מתמסרת פחות, לא מתעקשת על החזקת כדור כבעבר, משחקת מהר יותר ומשתמשת יותר בהתקפות מתפרצות. יש לזה יתרון גדול בדמות הכישרון העצום שטמון ברגליים של השלישייה הקדמית – זה שהוביל לטרבל - אבל יש לזה גם חיסרון גדול: מה קורה כשהקסם מפסיק לעבוד?
זה לא קרה הרבה בחלק השני – והמכריע – של העונה שעברה, אבל העומס הגדול משפיע גם על מסי, סוארס וניימאר, למרות דבריו של לואיס אנריקה. פתאום הטריו שכבר כבש העונה 110 שערים ודובר עליו כטוב בהיסטוריה, מוצא את הרשת רק 4 פעמים ב-6 משחקים. מספר 10 דווקא התחיל להראות סימנים של אחד שחוזר לעצמו מול ולנסיה – בעיקר כי הוחזר לצד ימין של ההתקפה - אבל סוארס וניימאר, שחיפו על חסרונו בזמן בפציעה באופן מושלם, מתקשים לשחזר את היכולת מלפני מספר שבועות.
את מירב הביקורת סופג בעיקר ניימאר, שנמצא בירידה קיצונית, מתקשה בדריבל, מציג קבלת החלטות טעונה שיפור ומראה שגם בגיל 24, הוא עדיין צריך להתבגר. יש לו רק 7 שערים ו-3 בישולים ב-15 משחקי הליגה ב-2016 אחרי 14 שערים ו-7 בישולים ב-15 משחקי ליגה האחרונים של 2015. בניגוד למסי ששבר את הבצורת אחרי 515 דקות, ניימאר לא מצא את הרשת או בישל באף אחד מ-5 המשחקים האחרונים ובבארסה גם לא מתלהבים ממה שקורה איתו מחוץ למגרש.
בחודש שעבר הוא ספג כרטיס צהוב בדקה ה-87 מול ראיו ואייקאנו, מה שגרם להשעיה מול אייבאר ואיפשר לברזילאי לטוס למסיבת יום ההולדת של אחותו בסאו פאולו. זה קרה באישור לואיס אנריקה והקפטנים של בארסה (אינייסטה, מסי, בוסקטס ומסצ'ראנו), אבל זו הייתה הפעם השנייה ברציפות שניימאר מושעה ממשחק בסמוך ליום ההולדת שלה, מה שהציג את הכרטיסים הצהובים שספג באור לא ממש חיובי. בשנה שעברה שניים כאלה בשני משחקים רצופים – מול מלאגה וגרנאדה – איפשרו לניימאר לטוס למולדתו.
Picture: Neymar during his sister's birthday party #fcblive [via @neymarjr] pic.twitter.com/phVT3Bn8RR
— barcastuff (@barcastuff) 9 במרץ 2016
על סמך יכולתו בלבד, סביר לניח שניימאר היה צריך לרדת לספסל, אבל לואיס אנריקה ממשיך לתת לו ולסוארס קרדיט. מול ולנסיה זה היה המשחק השלישי העונה שמאמן בארסה לא עושה אף חילוף, וב-28 מקרים הוא לא ניצל את 3 החילופים שלו. בכלי התקשורת של ברצלונה טוענים שמדובר במחאה נגד ההנהלה שלא דאגה לחזק את הסגל כמו שהוא רצה, וכשהתבקש להתייחס לכך שלא השתמש בספסל, הוא אמר: "לא החלפתי את השחקנים מול ולנסיה כי זה לא היה פייר כלפי אלה שהיו על המגרש".
להגנתו של לואיס אנריקה ייאמר שבאמת אין לו הרבה כלים כדי לשנות. אחרי הכל, מול ולנסיה ישבו על הספסל של בארסה 4 מגינים (דוגלאס, אדריאנו, וידאל, דני אלבס) בלם (מארק בארטרה), שוער (מארק אנדרה טר שטגן) וחלוץ (מוניר אל חדאדי), שאף אחד מהם אפילו לא נשלח להתחמם. מצד שני, לואיס אנריקה גם לא ממש התלהב להרחיב את הסגל עם שחקנים שכן נמצאים במועדון כמו צעירים מקבוצת המילואים, אותם הוא לא מרבה לשתף. מדובר בעיקר על הקשרים ווילפרד קאפטום, קרלס אלנייה ובעיקר סרג'י סאמפר. במקום זאת, לוצ'ו בחר להישאר עם הסגל שהיה לו ואף קיצר את הרוטציה כשבחר להקטין את כמות ההזדמנויות שקיבלו בארטרה וסנדרו ראמירס. למעשה, במשך כל העונה הזו בארסה התבססה על סגל של 15 שחקנים - בהם 2 שוערים – ובעונה כל-כך ארוכה, זה לא מספיק.
ולא רק שלואיס אנריקה לא מרבה להשתמש בספסל שלו, הוא גם לא מבצע שינויים אחרים שיכולים לעזור לבארסה. אין יצירתיות או הפתעה טקטית שיכולה לשמש כתוכנית גיבוי, מה שיוצר את התלות הקיצונית בשלישייה הקדמית. והאמת היא שגם הם – מסי, סוארס וניימאר – שותפים למצב שבארסה נקלעה אליו. לפני מספר שבועות, כשעוד היה אפשר להעניק להם מנוחה במשחקים פחות חשובים, הם רצו להמשיך לשחק עוד ועוד, ועכשיו זה גובה את המחיר.
אז מה יהיה?
המספרים מספרים שאתלטיקו וריאל ניצחו ב-5 המחזורים האחרונים, אבל ההיסטוריה אומרת שאף קבוצה, מעולם, לא סיימה את הליגה הספרדית עם 30 נקודות מ-30 אפשריות. ובכל זאת, לבארסה אסור לצאת מנקודת הנחה שיריבותיה ימעדו בהמשך, אלא לקחת את עצמה בידיים ולנצח את כל המשחקים שנותרו לה על מנת לזכות באליפות, כזו שנראיתה מובטחת רק עד לפני חודש.
ולמרות המצב הנוכחי, לבארסה עדיין יש את הלו"ז היותר נוח מבין 3 הקבוצות, היא כבר לא בליגת האלופות ותהיה לה מנוחה ארוכה יותר ב-3 המחזורים האחרונים. ויכול להיות שכדאי לשחקנים לאמץ את המשפט המפורסם של יוהאן קרויף לפני גמר ליגת האלופות בוומבלי 1992 – "צאו ותיהנו". אולי זה המפתח לכל הסיפור.
