צריך לומר את האמת: הפיטורים של קרלו אנצ'לוטי לא הפילו אף אחד מהכסא. יתרה מכך, הם היו צפויים. המאמן האיטלקי עצמו ידע שזה יהיה גורלו ואמר את זה מיד אחרי ההדחה בחצי גמר ליגת האלופות מול יובנטוס. ובכל זאת, למרות שלכאורה לא היה מנוס מכך שהוא יסיים את דרכו בקבוצה אחרי שנתיים בלבד, ושנה לפני סיום החוזה שלו, כמעט כל מי שקשור לריאל מדריד הצטער וחשב שזו טעות.
כל השחקנים, בלי יוצא מן הכלל, תמכו באנצ'לוטי וחשבו שהוא צריך להמשיך. הם אמרו זאת בגלוי, ללא חשש. הם אהבו לעבוד איתו, אהבו את ההתנהלות שלו ואהבו את הכבוד שרחש להם – בניגוד לקודמו ז'וזה מוריניו, שזרע לא מעט תככים ושנאה בחדר ההלבשה.
גם האוהדים רצו שאנצ'לוטי ימשיך, למרות שהעונה הסתיימה ללא שום תואר משמעותי. הם אהבו את הדרך בה הקבוצה שיחקה ולמרות הכישלונות בליגה, בגביע ובליגת האלופות, הבינו שזה לא קרה בשל מחדליו של המאמן.
אפילו התקשורת, שלרוב ביקורתית כלפי ריאל וכלפי המאמן שלה, סימפטה אותו. הפרשנים הזכירו כי לאחר אותם 22 ניצחונות רצופים, בתקופה בה ריאל הייתה הקבוצה הטובה בעולם, הנסיגה באה גם בשל פציעות של שחקני מפתח: לוקה מודריץ', קרים בנזמה, חאמס רודריגס וסרחיו ראמוס.
ולמרות הכל, פלורנטינו פרס, הנשיא הכל יכול, החליט שחייבים להחליף את המאמן. פלורנטינו נבחר להיות נשיא ריאל בפעם הראשונה לפני 15 שנה. הוא בנה את קבוצת ה"גלקטיקוס" הראשונה, שהביאה לריאל את גביע האלופות ב-2002. אבל המאמן ויסנטה דל בוסקה פוטר בבושת פנים שנה לאחר מכן ויום אחד אחרי שהוליך את ריאל לאליפות של 2003.
אף אחד לא הבין אז את הפיטורים, ודל בוסקה קיבל את הבשורה באופן קשה ביותר. הוא מעולם לא סלח לפלורנטינו. בדיעבד זו הייתה טעות קשה. מחליפו של דל בוסקה היה קרלוס קירוש הפורטוגלי, שנכשל באופן מחפיר ופוטר אחרי שנה אחת קטסטרופלית שהביאה להתפרקות ה"גלקטיקוס". פרס עצמו נשבר והתפטר מהנשיאות לא הרבה זמן לאחר מכן, אבל לאחר שנתיים בחוץ, חזר וניצח בבחירות לנשיאות.
צריך לזכור שפלורנטינו הוא לא הבעלים של ריאל, הוא רק הנשיא הנבחר. תאורטית יכולים ה"סוסיוס", חברי המועדון, להדיח אותו. אולם במהלך השנים האחרונות פלורנטינו עשה כמה מהלכים שביצרו את מעמדו וגרמו לכך שלמעשה אין כמעט שום דרך להחליפו.
לפני 3 שנים הנהלת המועדון שינתה את התקנון וקבעה כי כל מי שמעוניין להתמודד על תפקיד הנשיא חייב להיות חבר מועדון במשך 20 שנה לפחות (לעומת 15 שנה קודם לכן), וחייב להפקיד ערבות של 15 אחוזים מתקציב המועדון. ב-2013 היה מדובר ב-83 מיליון דולר. בבחירות הבאות הסכום יהיה בערך 120 מיליון דולר. הסיכוי שיימצא אדם – חוץ מפלורנטינו פרס המיליארדר, אחד מעשירי ספרד – שיוכל לעמוד בתנאים הללו כמעט אפסי. לכן הוא יכול להרשות לעצמו לקחת החלטות לא פופולריות כשהוא יודע שאף אחד לא יוכל למנוע אותן.
אז עכשיו הוא פיטר את אנצ'לוטי, המאמן שהביא לו את "לה דסימה", גביע האלופות העשירי, התואר שהוא רצה בו יותר מכל ב-12 השנים שחלפו מאז השער של זינדין זידאן בגמר של 2002. לא משנה מי יגיע במקומו, וכרגע נראה שזה יהיה ראפה בניטס, קשה לראות שיש בשוק מאמן שיצליח יותר מאשר "קרליטו".
מאז שפלורנטינו פיטר את דל בוסקה ב-2003 עבדו אצלו לא פחות משמונה מאמנים בשתי הקדנציות שלו כנשיא. התארים החשובים שריאל זכתה בהם בתקופה הזו? אליפות אחת עם מוריניו, גביע אלופות אחד עם אנצ'לוטי ושני גביעי ספרד, אחד עם כל אחד משני המאמנים הללו.
זה מעט, במיוחד כאשר בתקופה הזו ממש היריבה המושבעת ברצלונה זוכה באליפויות, גביעים וליגת אלופות כמעט שנה אחרי שנה.
גם ברצלונה פיטרה בסיום העונה שעברה את טאטה מרטינו אחרי עונה בלי תארים, כך שבסך הכל לא מדובר במהלך תלוש מהמציאות. כי במועדונים הגדולים בעולם אין סבלנות ועם כל הכבוד להישגי העבר, מה שקובע הוא רק מה עשית כאן ועכשיו. ובכל זאת, המקרה של אנצ'לוטי מרגיש שונה ומזכיר את מה שנעשה לפני 12 שנה לג'נטלמן אחר, דל בוסקה.
אנצ'לוטי כבר הבהיר שאם לא ימשיך בריאל הוא ייקח שנת שבתון. הוא צריך לעבור ניתוח בגבו, וכבר שכר בית בקנדה, שם הוא אמור לעבור את הניתוח. הוא גם מצפה להולדת הנכד הראשון שלו "וזה משהו שאני לא מוכן להחמיץ בעד שום הון שבעולם". אז מי יודע, אולי בעוד שנה הוא ימציא את עצמו מחדש, אולי בקבוצה אחרת, אולי בנבחרת איטליה. כמו דל בוסקה, שגילה שיש חיים גם אחרי מדריד, והפך לאלוף עולם ואלוף אירופה עם נבחרת ספרד.
