אריאן רובן נעל וחתם אתמול (שלישי) את הקריירה שלו בנבחרת הולנד. בגיל 33, בסגירת מעגל מסוימת עם המאמן, דיק אדבוקאט, על הקווים, מי שהביא לו את הופעת הבכורה בנבחרת בגיל 19 בזמנו. זה היה בשנת 2003 בתקופה של איזו בניה מחדש אחרי רגע שפל של נבחרת הולנדית שלא הצליחה להעפיל למונדיאל 2002.
בניה מחדש שרובן היה שותף עיקרי לה, כיכב בה והפך אותה להצלחה שהלכה כמעט עד הסוף. בניה שהסתיימה אתמול עם איזה הרס ותקופת שפל גדולה יותר של הנבחרת, אותה עוזב אותה בתור הכוכב הבלתי מעורער.
לרובן תמיד היו שני צדדים בנבחרת; הלוזר המחמיץ שאכזב בבמות הגדולות, מול אחד הכוכבים הכי מלהיבים של האורנג' שזכיתי לראות משחק. אפשר להדגים את הצדדים האלה הכי טוב בשני רגעים שלו, בשני מונדיאלים רצופים, מול אותה נבחרת.
ההחמצה ההיא בדקה ה-62 מול ספרד בגמר של 2010, כשהיה אחד על אחד מול קסיאס. שער שהיה משנה את הכל ואולי מביא סוף סוף להולנד זכיה במונדיאל ראשון. ומול זה, השער החמישי והאחרון מול ספרד ב-5:1 המדהים בשלב הבתים ב-2014. שער אדיר עם ריצה מטורפת וסיומת שהיא הכי 'רובן' בעולם. באחד המשחקים הכי טובים שלו ובכלל של הנבחרת בשנים האחרונות, נעדיף לזכור את האחרון.
אתמול הוא סיים את דרכו במדים הכתומים עם סרט הקפטן ומשחק אישי מצוין בו התרוצץ כאילו היה שוב בן 19, ביקש כל הזמן את הכדור והיה המנהיג של השחקנים סביבו על המגרש. הרגשה שהוא שלוש רמות מעל כולם. הוא עשה את זה עם שני שערי פרידה מאפיינים; האחד בפנדל לא משהו וקצת יומרני והשני בעוד שער לפנתאון, עם בעיטה אדירה ומושלמת בנגיעה אחת קסומה, שסיימה דרך של 14 שנים בנבחרת.
הבעיטה הזו היא גם הפרישה והסיומת של כל הדור ההולנדי שהוא ייצג. שלו ושל סניידר, ואן פרסי, דירק קויט, הונטלאר וחבריהם המבוגרים. אלו שהצעידו ברגעי השיא את הולנד למקומות שני ושלישי בעולם.
אבל אולי בעצם טוב לזכור אותו מסיים ככה, בצד של הרגעים המלהיבים. עם נבחרת שהוא כבר גדול עליה ופורש ממנה גם בהרגשה הזו, במקום שחקן מבוגר מדי שמקבל דקות פרישה רק בשביל כבוד.
רובן מסיים עדיין ככוכב והשחקן מספר אחת על המגרש. עם 96 הופעות (מקום תשיעי בשיאני ההופעות של הנבחרת) ו-37 שערים עם הצמד האחרון אתמול. נתון שהציב אותו במקום הרביעי בכובשי כל הזמנים של הולנד, לצד דניס ברגקאמפ הענק.
עוד כוכב שהיה בתקופת שיא של הנבחרת בסוף שנות התשעים, לא הצליח להגיע איתה עד הסוף, אך נשאר מסוג השחקנים הקלאסים האלה שהיה שווה בשבילם להגיע למגרשים. כאלו שגורמים לך לצפות ולהראות לאחרים רגעים ושערים שלהם בנבחרת שוב ושוב, גם שנים אחרי שפרשו. דבר שהגיוני שיקרה לרובן גם כן. אם זה השער ההוא מול ספרד או הבומבה הפחות חשובה של אתמול, זו שהפכה עכשיו להיסטורית, לשירת הברבור הכתומה שלו, ושל הדור שהוא הפרצוף שלו.
