נגמר עידן התחת של אברהם? תלוי את מי שואלים. נכון, בכדורגל אף פעם אי אפשר לדעת איך ייגמר המשחק, אבל סביר להניח שאם ווסטהאם היתה עולה לגמר מול ארסנל החזקה, המשחק היה נגמר במפח נפש.
ווסטהאם לא הגיעה לוומבלי מאז 1980 ואחרי 31 שנים להגיע לאצטדיון כזה, זה באמת לא עניין של מה בכך. אבל לנגד עיניי ישנה רק סיטואציה אחת שהיתה יכולה להיות בגמר: בדקה ה-30, המצלמה מופנית לגרנט, שמרכין ראש בעצב, לאחר שדווקא מרואן צ'מאח, שלא מרבה לשחק בליגה, כובש את השלישי של ארסנל (את הראשון כבש סנייה שהפך לסוג של מכונת שערים קטנה. השני? סונג, 30 מטרים אלכסונית מהשער).
ולכן בחרתי לפתוח את הפסקה הראשונה בתשע המילים הראשונות שפותחות אותה. אולי באמת היה עדיף לגרנט להפסיד מול בירמינגהאם ולהימנע מהשפלה? אולי באמת היה עדיף להפסיד כדי שהפטישים יוכלו להתרכז במאבקי הליגה הכה חשובים? תלוי את מי שואלים.
נכון, גמר בוומבלי מול 90,000 צופים נשמע כמו סיפור נפלא לנכדים, אבל המשחק מול בלקפול במחזור הקרוב חשוב יותר להמשך דרכו של גרנט. בנוסף, אם למאמן ולחניכיו ישנו כעס על בירמינגהאם ששלחה אותו לצפות בגמר מהבית, מה יכול להיות יותר טוב ממשחק מולם בליגה בעוד שני מחזורים?
ניצחון של הפטישים על הקבוצה שמגיעה מהעיר השניה בגודלה באנגליה, לא יהיה סתם עוד שלוש נקודות, אלא משחק גורלי על שש נקודות מול יריבה ישירה שנאבקת עם ווסטהאם כנגד הירידה.
אברהם, לא סתם אומרים שתמיד כדאי להסתכל על חצי הכוס המלאה. לא עדיף לצפות במשחק הגמר מהסלון החמים והנעים בלונדון, ולחכך ידיים בהנאה אחרי הכדור הרביעי ששוער בירמינגהאם יוציא מהשער? תלוי את מי שואלים.
הכתוב הינו טור דעה
