בשבוע שעבר ק.פ.ר ירדה לליגת המשנה והפרויקט של טוני פרננדס, שנראה מאוד מבטיח בתחילת העונה עם רכבת השחקנים הנוצצים שהגיעו, ירד לטמיון. לאורך כל העונה אפשר היה לחשוב שהקבוצה הקטנה ממערב לונדון תתרומם ושהסגל המרשים שלה טוב מספיק כדי לשרוד. לא היה ברור מה לא הצליח להידבק שם. התשובות התקבלו מכיוון הארי רדנאפ, שאמר שהסגל מפולג ויש פערים גדולים בין השחקנים שעזרו לקבוצה לחזור לקדמת הבמה לבין השחקנים שהגיעו בגלל הכסף הגדול.
ראשית, בוסינגווה עיצבן הרבה מאוד אנשים. בעיקר את הבוס שלו, פרננדס, שטען שהוא לא מכיר מציאות בה עובדים שמקבלים שכר כל כך גבוה לא נותנים 100% בחזרה. אך זאת הייתה המציאות בלופטוס רואד השנה: הרבה מאוד שכירי חרב שהגיעו בעיקר מטעמים כלכליים ושלא כל כך מזיז להם עתיד המועדון, כל עוד הם מקבלים את המשכורת השמנה כל שבוע. האמת, הבוס יכול לבוא בטענות בעיקר לעצמו על ההעברות היקרות ששברו שיאי מועדון, ההחתמות הפזיזות בסיום חלון ההעברות של יולי-אוגוסט וינואר, המשכורות המנופחות ובעיקר החוזים ארוכי הטווח שעליהם חתומים אותם שכירי חרב, שמרביתם בוודאי ישוחרר בקיץ והתרת החוזה לא תהיה זולה.
שנית, ההתנהלות של הלונדונים בלופטוס רואד היא רק מראה למציאות הרווחת בפרמייר-ליג. שיעור השחקנים הזרים בליגה הבכירה הוא כ-55 אחוזים, מקום שני באירופה לאחר הליגה בקפריסין. כמובן שלכסף הגדול והתהילה שלה זוכים השחקנים באנגליה אין כמעט תחרות באירופה ולכן לא מפתיע ששחקנים מכל העולם מנסים לתקוע יתד שם, אך גם חלק מהאנגלים מרגישים שהמגמה מוגזמת. לא רק אנשי המקצוע, גם האוהדים הפשוטים ברחוב.
אחד מהם הוא וויל, מנהל חנות צדקה שבה אני מתנדב כדי לקבל ניסיון עבודה באנגליה, וגם אוהד אסטון וילה מסור. "להרבה מהשחקנים הללו אין נשמה, רק הכסף מעניין אותם וזה יוצר חוסר חיבור של האוהדים, שגם ככה לא מרוצים ממחירי הכרטיסים", הוא מתעקש. בחור נוסף שנענה לשאלות שלי, אוהד ארסנל, היה קצת פחות נחרץ, אך הסביר לי את המצב בדרכו שלו: "אם המדינה מאפשרת לכולם להגר אליה, אז למה שהמצב בכדורגל יהיה שונה? אנחנו רוצים ליהנות ממגוון תרבויות, וזה כולל גם את הפרמייר-ליג, אבל ברור שמעורב הרבה יותר מדי כסף ולא תמיד הצלחה מקצועית היא בראש מעייניהם של השחקנים הזרים שמגיעים".
בנוסף, קיבל הדיון רובד נוסף לאחר חצאי גמר ליגת האלופות, בהם נקבע שיתקיים גמר כל גרמני. הרבה דובר על הצלחת המודל הגרמני שמהווה ראיה לליגה בריאה עם התנהלות נכונה, מחירי כרטיסים שפויים ובעיקר קבוצות מצליחות עם אקדמיות מעולות ושלד של שחקנים מקומיים (18 גרמנים בסגל של דורטמונד, 14 אצל באיירן) שהאוהדים יכולים להזדהות איתם יותר בקלות. גארי נוויל, פרשן "סקיי ספורט" ואחד הסמלים של מנצ'סטר יונייטד בעבר, הרחיב על כך וציין שהיה רוצה לראות יותר קבוצות בפרמייר-ליג עם שלד שחקנים בריטי, והוסיף שניתן לראות שהמתכון הזה מצליח בהרבה מקומות. יונייטד, ברצלונה ושתי הגרמניות – כולן בעלות שלד מקומי ברור, ועם ההצלחה שלהן קשה להתווכח.
נקודת מבט נוספת שעליה דובר היא שבגלל כמות הזרים הגדולה, פחות שחקנים אנגלים מקבלים הזדמנות בליגה הראשונה, או שפשוט מבלים הרבה על הספסל וכך בעצם לא משחקים מספיק. או שהם לא משחקים ברמות הגבוהות ביותר, דבר שגורם לכך שהשחקן המקומי לא מגיע לגבהים שאליהם הוא יכול להגיע ובעצם לא מקבל מספיק הזדמנויות במועדונים הגדולים באמת, עובדה שגם משליכה על איכות הנבחרת הלאומית.
אז נכון שמגמות בספורט משתנות כל הזמן, נכון שבצ'לסי לקחו את ליגת האלופות בשנה שעברה וגם סיטי המיליארדרית קטפה אליפות היסטורית בעונה הקודמת, ולכאורה פרויקטים של השקעה גדולה מאוד במועדון כדורגל יכולה להביא תוצאות יפות ותארים, אך יש גם צד שני למטבע. אולי המקרה של בוסינגווה וק.פ.ר יכול ללמד לקח את הכדורגל האנגלי. שמות גדולים ומשכורות גבוהות הן לא ערובה להצלחה. קבוצה יציבה לא בונים ברגע, וגם לא בעונה אחת. כמו ק.פ.ר, כך גם וולבס, שעשתה הרבה טעיות כלכליות, ניפחה משכורות ובסוף השבוע השלימה ירידה לליגה השלישית בתוך שנתיים בלבד. אפשר לקיים קבוצה אנגלית בפרמייר-ליג, עם בסיס בריטי חזק, אקדמיה תומכת, מאמן ליותר מחצי עונה, ובנוסף יש מספיק מקום לשחקנים זרים שיחזקו את הקבוצה במקומות הנכונים.
מקרה בוסינגווה מאוד הרגיז את כולם, אז אפשר רק יכול לדמיין מה זה עשה לאוהדים של ק.פ.ר. אפשר רק לקוות שתופעת שכירי החרב הזו תיעלם, וששחקנים כמוהו יראו קצת יותר מחויבות למועדון בו הם משחקים ויכבדו את הסמל שעל חולצתם. כסף חשוב, אך בחיים בכלל, ובכדורגל בפרט, יש כל כך הרבה יותר מזה.
