פתגם רוסי ישן אומר ש"כשהכסף מדבר האמת שותקת". ובאנגליה הכסף מדבר בקול רם מאוד כבר לפחות 20 שנה. שני עשורים חלפו מאז ההכרזה שבישרה את הקמת הפרמייר-ליג. פרישת המועדונים אז נבעה משאיפה להגדלת הרווחים, הליגה פעלה כל השנים תחת אותה מטרה וגם כיום זאת המעלה העיקרית שלה. אז הגיע הזמן שגם האמת תישמע: הליגה האנגלית היא מכונת יחסי ציבור מנופחת שלא מצדיקה את ההייפ סביבה.
אפשר לצעוק עוד 20 שנה על כך שכותב ערוץ הספורט מתנכל לאנגלים המסכנים רק בגלל שמעסיקו לא רכש את זכויות השידור. אפשר גם להיתמם ולהתעקש שכדורגל זה בסך הכל עוד סוג של ביזנס והרווח הוא מטרת קיומו. אפשר, אבל זאת תהיה התעלמות בוטה ממרכיבים כמו בידור, קהילתיות, הצלחה מקצועית וגאווה לאומית. כי הפרמייר-ליג זו בועה שתופחת בזכות הצלחה כלכלית מסחררת על חשבון כל שאר המשתנים. קראתם נכון, הטענה היא שעל המגרש הליגה החדשה לא הצליחה כמו בחשבון הבנק או ברמת התהודה התקשורתית.
אין ספק, הפרמייר-ליג זה עסק טוב. בעונה שעברה היא הכניסה 2.49 מיליארד יורו, יותר מעשירית ההכנסות של כלל הליגות באירופה. זאת ליגת הכדורגל עם ההכנסות הגבוהות בעולם ובפער עצום, כאשר רק ליגות הפוטבול (NFL) הבייסבול (MLB) והכדורסל (NBA) בארצות הברית לפניה בדירוג הפיננסי. יש לה גם תשע נציגות בין 30 הקבוצות המכניסות בעולם וממוצע השכר לשחקן הוא הגבוה בענף. פרנסי הפרמייר-ליג משווקים אותה כ"הצגה הגדולה בתבל", השוק המקומי מכיל מעל ל-52 מיליון תושבים, ממוצע הנוכחות במגרשים הוא השני בגובהו אחרי הבונדסליגה וזכויות השידור נמכרו ליותר מ-200 מדינות ברחבי העולם ולקהל קבוע של יותר מ-600 מיליון בני אדם.
עם כאלה נתונים, אין פלא ש-11 מתוך 20 חברות הליגה שייכות לבעלים זרים ממעצמות כדורגל כמו ארצות הברית, הודו, מלזיה ואיחוד האמירויות הערביות. כי פה בדיוק מתבטאות ההצלחה הכלכלית והבעיה המקצועית – אותם מיליונרים באים דווקא לאנגליה במטרה להרוויח, לא בהכרח כדי להצליח. צאו מהסרט, הליגה האנגלית ונציגותיה לא מצליחות כפי שנהוג לחשוב. בוודאי לא ברמה שהיו יכולות להיות עם הכנסות כל כך גבוהות וסיקור יחצ"ני כל כך מפותח.
אחד הטיעונים המרכזיים להקמת הפרמייר-ליג היה שהכנסה נוספת תאפשר למועדונים האנגליים להתמודד טוב יותר עם היריבות באירופה. ובכן, אנגליה מדורגת שלישית בטבלת הזוכות בגביע האלופות בכל הזמנים עם 11 הנפות ו-7 הופעות נוספות בגמר. אלא שהמצב החמיר בשני העשורים מאז הקמת הליגה, תקופה בה נרשמו רק שלוש זכיות – שתיים של מנצ'סטר יונייטד ואחת של ליברפול. וכשמדברים על איכות של ליגה חשוב גם לבדוק את המצב במורד הטבלה. ובכן, המאזן במפעל השני בחשיבותו ביבשת גרוע הרבה יותר – זכיה אחת בלבד בעשרים שנה. בזמן הזה נציגות ספרד (4+6) ואיטליה (5+5) קטפו 10 תארים כל אחת בשני המפעלים. להעלות הרבה קבוצות לשלבים מתקדמים זה טוב ויפה, אבל כסף כל כך גדול היה צריך להספיק להרבה יותר גביעים.
הפרמייר-ליג גם לא קידמה את הכדורגל האנגלי, מרכיב חשוב כשמדובר במסגרת ממנה מגיעים כמעט כל חברי הסגל הלאומי. בחמשת הטורנירים האחרונים של גביע העולם הישג השיא של הנבחרת היה שתי העפלות לרבע הגמר, בין חצי הגמר ב-1996 לפספוס היורו האחרון גם לא הייתה בשורה מיוחדת והמצב בנבחרות הצעירות לא מעודד יותר. בעוד שהדורות הבאים של ספרד, גרמניה, ארגנטינה, הולנד וברזיל מזינים את עתיד הענף, אנגליה הצעירה מעולם לא הגיעה לגמר העולמי ובעשרים השנה האחרונות הצליחה להתברג רק פעם אחת לגמר היורו 21U. בין עשרת השחקנים היקרים בתבל אפשר למצוא רק אנגלי אחד (וויין רוני) ולמעשה לא הגיע לממלכה אף שחקן במעמד של סופרסטאר מאז נחיתתם של מיכאל באלאק ואנדריי שבצ'נקו בלונדון לפני שש שנים.
כדי לשחק בפרמייר-ליג צריך שחקן זר להיות למעשה חבר קבוע בסגל של נבחרתו. התקנה הזאת תרמה אמנם לאיכות, אך הביאה לניפוח חסר פרופורציות של מחירי השחקנים. גם הקושי למצוא מספיק אנגלים איכותיים, למרות קיומן של קבוצות עשירות ואקדמיות נהדרות, יצר ביקוש אדיר והעלה את ערך המקומיים לגבהים חסרי היגיון. באיזו ליגה אחרת היו משלמים 58.5 מיליון יורו תמורת פרננדו טורס? ומה לגבי 24 מיליון יורו על ז'ו הברזילאי או אפילו 16 מיליון יורו עבור סטיוארט דאונינג?
גם התחרותיות האנגלית היא הבטחה חסרת כיסוי. בשבע העונות האחרונות רק מנצ'סטר יונייטד וצ'לסי לקחו אליפויות וארבע קבוצות בלבד זכו בתואר ב-19 העונות מאז הקמת הפרמייר-ליג. באותו זמן היו בספרד ובאיטליה 5 אלופות, בגרמניה 6, בצרפת 9, בברזיל 11 ובארגנטינה 12. גם השוואת הפערים בין קבוצות הצמרת בליגות השונות לא מוכיחה שהמפעל האנגלי עדיף על מתחריו העיקריים.
לפחות הציבור האנגלי מקבל תמורה? קשה לדעת, כי הפרמייר-ליג היא ליגה לעשירים. מחירי הכרטיסים המריאו עם השנים למימדים אסטרונומיים עד שב-1997 הורתה ממשלת הלייבור הנכנסת להקים כוח משימה שיבדוק, בין השאר, גם את עליית מחירי הכרטיסים. אמנם המשבר הכלכלי הקודם לפני כשלוש שנים גרם לכך שחלק מהקבוצות הנמיכו פרופיל בנושא, אבל כיום נמצאת על השולחן דרישה של המועדונים להקטין את מעורבות ההתאחדות המקומית ב"נושאים של אוהדים" כמו עלות כניסה למשחק או חלוקת הכנסות בתוך הליגה. המחיר הממוצע לכרטיס בליגה האנגלית הבכירה עומד על 44 יורו, בעוד שמנוי שנתי ל-17 משחקי בית של דורטמונד, אלופת גרמניה, עומד על 182 יורו בלבד (כ-10 יורו למשחק). מדובר במצב מתסכל עבור לא מעט אנשים וקשה שלא לקבל תחושה שמולדת הכדורגל, זאת שמתהדרת במסורת של המשכיות ותרבות של נאמנות, מוכרת את נשמתה למרבה במחיר.
"אנגליה העניקה לעולם את הכדורגל, זאת המורשת הכי טובה שמישהו יכול לתת", אמר השבוע בהתנשאות יו"ר הפרמייר-ליג דייב ריצ'ארדס במהלך כנס שנערך בקטאר. "במשך 50 שנה שלטנו במשחק, כתבנו את החוקים ועיצבנו את המגרשים. כעבור 50 שנה בא מישהו, קרא לנו שקרנים וטען שגנבנו את המשחק. זאת הייתה פיפ"א. עוד 50 שנה עברו ועוד כנופיה בשם אופ"א באה וגנבה עוד קצת". תסכימו או לא, זו הגישה שמעניקה לגיטימציה ליחצ"נות הפומפוזית של הליגה. בהתאחדות האנגלית מיד התנערו מהמסר ששידרו ראשי הפרמייר-ליג וניסו לפייס את הגויים. נזהרים שם, אבל גם הם יודעים שלמרות האכזבות המקצועיות איש לא יעז לפגוע באווזה שמטילה את ביצי הזהב.
אז מה אם הנבחרת לא מגיעה לכלום? אז מה אם רק אנגלי אחד הניף את כדור הזהב ב-30 השנה האחרונות? אז מה אם ליגות אחרות מביאות יותר תארים? אז מה אם הכוכבים הגדולים כבר לא באים? אז מה אם האליפות היא מירוץ כמעט סגור? אז מה אם האוהד הפשוט כבר לא יכול להרשות לעצמו להיכנס למשחק? אפילו שייקספיר הודה ש"כשהכסף צועד בראש כל הדרכים פתוחות". העיקר שמשדרים הצלחה, ובינתיים שהאמת תשתוק.
