תסתכלו מי נמצא בסגל נבחרת אנגליה למשחק הידידות בוומבלי נגד הולנד: רוברט גרין, שוער ווסטהאם שאיש עוד לא יכול לשכוח לו את השער שספג מארה"ב במונדיאל ואת נטייתו הקרקסית הכללית; סקוט קארסון (כיום בבורסאספור הטורקית), שעלה לסטיב מקלארן ולאנגליה בהדחה הביתית מיורו 2008 בידי קרואטיה (3:2); גלן ג'ונסון, מגן ליברפול, שגם במרסיסייד יש רוב לספקנים באשר לאיכויותיו בליגה, על אחת כמה וכמה סגולותיו הבינלאומיות; גארי קייהיל, בלם צ'לסי שעוד לא התאקלם אצל הכחולים ועובר עונה של נסיגה; אשלי קול, שלדעת מאמנו בסטמפורד ברידג' איבד את זה לאחרונה; סטיוארט דאונינג מליברפול, אחד מבכירי המועמדים לכתר "הרכש הפלופי של העונה". ויש עוד.
אשלי יאנג ממנצ'סטר יונייטד, אחד הבולטים שמתפיידים להם לאיטם אך בביטחה אצל האלופה; תיאו וולקוט מארסנל, שאפילו שני השערים שכבש נגד טוטנהאם בתחילת השבוע, לא יכולים לכסות או לכפר על תקופת היובש והעובש העוברת עליו באמירויות לאחרונה; ופרייזר קמפבל, חלוץ טוב בן 22 מסנדרלנד, אך מי שקיבל את זימון הבכורה שלו דווקא אחרי ששב מפציעה ממושכת ושיחק במהלך כל העונה הזו 600 דקות בלבד.
תראו מי לא נכלל בסגל הראשון של המנג'ר הזמני סטיוארט פירס: וויין רוני (פצוע), ג'ון טרי (פצוע) פרנק למפארד (לא פצוע), פיל ג'אגיילקה וג'וליאן לסקוט – בלמי אברטון ומנצ'סטר סיטי, מוכשרים וכשירים, שהחזיקו את העורף המבוצר בהצלחה מרובה – גם אם מזליקית משהו – בניצחון הידידותי האחרון על ספרד 0:1 בוומבלי.
במבט ראשון זוהי תמונה די מדכאת של נבחרת אנגליה בתחילת עידן פוסט-קאפלו ושלושה חודשים לפני המפגש הראשון ביורו, ב-11 ביוני נגד צרפת. אבל יכול בהחלט להיות שמבט אחד, ראשון, עגמומי ונוגה ככל שיהיה, לא מספיק עדיין על מנת לחרוץ את דינה של נבחרת שלוש האריות, גם אם יתברר הערב שהם מורכבים מאחד שלא דוהר, אחד שלא רואה, ואחד שלבטח לא טורף.
פעם, לפני 16 שנים, כאשר סטיוארט פירס שיחק בנבחרת, היא מעכה את הולנד בוומבלי 1:4 ביורו 1996. אבל גם הסימפוניה ההיא היתה, כרגיל אצל אנגליה, רק הבלחה רגעית של השמש מתוך ליקוי מאורות. זה קורה לאנגלים פעם בשנות אור, כמו במינכן 2000, עם 1:5 על גרמניה במוקדמות המונדיאל, אבל מדובר בקרש קפיצה שלעולם לא הופך לאבן דרך. תמיד מגיעה ההברקה, מותירה את האומה בפה פעור, רק כדי להותיר אותה בתדהמה מהצניחה/צלילה/מבוכה/הדחה שבאה בעקבותיו.
הפעם זהו מפגש רעים – אחד מתוך שלושה של אנגליה לפני אוקראינה ופולין – שלא יגזור דין ויחרוץ גורלות, משום אופיו הניסיוני הכפול: בסגל ובעמדת המנג'ר. פירס לא מסתיר את רצונו לרשת את קאפלו רשמית ומעשית. אבל באנגליה עדיין משווקים תחת כל רגב דשא ועץ רענן, את שמו של הארי רדנאפ, מנג'ר טוטנהאם, כמוביל את רשימת המועמדים להוביל את הנבחרת ליורו 2012. לפיכך, מה שפירס מנסה הוא אולי מעניין, אבל יהפוך לחשוב רק במקרה של הצלחה מסחררת (ובלתי צפויה). אם אנגליה הידידותית תעשה בושות, או תישאר סבירה אך בינונית, שקולה אך אפרורית, יעילה אך נטולת השראה, הדרישה למנות את רדנאפ לפני הטורניר תצבור תאוצה, ומאמן חדש יביא עימו פילוסופיה חדשה, פרסונל חדש, סגל חדש. כמעט רציתי לכתוב חזון חדש, לפני שנזכרתי בפוטנציאל ובמצאי המלא והאולטימטיבי העומד לרשות מי שלא יחזיק בשרביט האנגלי – ונמלכתי בדעתי.
אנגליה בבעיה לא רק בגלל שרוני מורחק משני המשחקים הראשונים, שפרשת טרי עלולה עוד לרחף כצל קדורני מעל חדר ההלבשה, שפאביו קאפלו היה מאמן שמרן, עקשן, חסר תעוזה ונעדר מעוף שהותיר מורשת רדומה ומבולבלת, ושהזמן העומד לרשות מחליפו לפני היעד המכריע הקרוב הוא קצר יותר מהפתיל של פרוספר אזגי. אנגליה בבעיה גם משום שהמקסימום של מאגר הכשרונות והיכולות שלה כרגע, נראה הרבה יותר קרוב למינימום.
פירס מנסה לבצע מהפכת הצערה בנבחרת. בראיונות האחרונים שלו, הוא חלק שבחים ל"מודל הגרמני" של יואכים לב, שלא היסס לשלוח צעירים למערכה אחרי שהיקנה להם קצת ניסיון והרבה ביטחון וחשף בפנינו את מסוט אוזיל, סמי חדירה, תומאס מולר וחבריהם – במיטבם. פירס מאמין שהצעירים איתם הוא יצא למלחמה כמנג'ר אנגליה הצעירה, יכולים לעבור תהליך זהה של השבחה והתאקלמות בפסגה, ולכן הוא הזמין לסגל הנוכחי את פיל ג'ונס, כריס סמולינג, אדם ג'ונסון, דניאל סטארידג', דני וולבק, פרייזר קמפבל, וגם קייל ווקר (טוטנהאם) וטום קלברלי (מנצ'סטר יונייטד) – שנאלצו לפרוש השבוע מסגל הנבחרת בגלל פציעה.
אבל בעוד איש לא מתווכח על הצורך בחילופי דורות וכוחות רעננים, מרחפים מעל אנגליה הנוכחית שני סימני שאלה גדולים. האחד הוא באשר לכישרון הטמון באמת בחבורה הנערית והחיונית. עם כל הכבוד לניסיון לחקות את המודל הגרמני, הרי בגרמניה מדובר לא רק בטאלנטים יוצאי דופן, כי אם בחריש עמוק שנעשה בכל שלבי ושכבות הילדים, הנוער והאימון – שאחראי ברובו לטיפוח כדורגלני הפאר המחוננים והזקוקים לתקופת הטמעה קצרה מהרגיל כדי לעבור מילדות לבגרות. באנגליה ההתאחדות עדיין לא שמה דגש מספיק על התחום הזה, ועובדה שפרט לג'ק ווילשייר (ארסנל) הפצוע אין לאנגליה אף שם שהיא מסוגלת להגות בנשימה אחת אפשרית עם אוזילים ומולרים.
העננה האחרת אופפת את שיטת המשחק שעל אנגליה לאמץ, כלומר את המיומנות הטאקטית של המנג'ר שלה. פירס ספג כבר הלקאות אינספור בנושא. הטענה המרכזית כלפי "PSYCHO"" היא שכמו בימיו כשחקן – המגן השמאלי הכי מפחיד ומאיים בתבל, הכדורגלן היחיד בגלובוס שנשך שחקן יריב (טד מקמין, דרבי קאונטי) בפטמה, וכיום מאמן הנבחרת היחיד בעולם (תקנו אותי אם אני טועה) שעל גופו מוטבע קעקוע - הוא איש של מאבק פיזי. פירס דוגל בסגנון "בעט ורוץ", מעדיף כדורים ארוכים מההגנה לחלוצים, הגבהות לרחבה וכדומה, ושהמשחק המתוחכם והיפה לעין הוא עבורו אגדה השמורה בלעדית לברזיל ולברצלונה.
פירס גם מקבל את הצ'אנס שלו בימים קשים מאוד להעביר את בשורת עתודת המחץ האנגלי. אין לנבחרת חלוצים מיומנים. רוני מושעה ל-180 הדקות הראשונות ביורו, דארן בנט גמר את העונה, הכירסום בתמורה שנותנים אנדי קארול, פיטר קראוץ', ג'רמיין דפו ובובי זאמורה עלה להם באי הזמנה מוצדקת לסגל, ומי שיפתח נגד הולנד יהיו ככל הנראה וולבק וסטארידג', שבצוותא יש להם 4 הופעות – כולן מהספסל – ואפס שערים.
מה שאומר שממש לא בטוח שיהיה טוב אבל בטוח שיהיה מעניין. שוב. בסעיף הזה של שינויים, טלטלות, אופוריות, מצוקות וחוסר רגע דל העסקים יהיו כרגיל.