בשבוע שעבר כתבתי על חוויית המשחק הראשונה שלי באנגליה ועל ניצחון הקבוצה המקומית. לצערי, בריסטול סיטי חזרה לסורה והפסידה את המשחק הבא שלה מול קארדיף, מוליכת ליגת המשנה. לפחות הקבוצה השניה של העיר, בריסטול רוברס, ניצחה והמשיכה במסע ההיחלצות שלה מתחתית הליגה הרביעית. חצי נחמה.
בעניינים יותר אישיים, אני כבר מרגיש בבית ומתחיל להתרגל למעבר ולחיים בארץ חדשה. אפילו מצאתי בסופר שוקולד פרה ובמבה בניסיון להיזכר קצת בטעמים של הארץ. תמיד נחמד להכיר אנשים חדשים ולמזלי זכיתי לשכנים נחמדים ממגוון מדינות, שלחלקם יש איתי מכנה משותף – כולנו מנסים לתקוע יתד במקום חדש. עוד לא מצאתי עבודה, אז בינתיים אני מנצל את הזמן הרב שיש לי כדי לטייל בעיר וליהנות ממה שיש לה להציע, כמובן ללכת לפאבים וליהנות מבירה טובה ומתרבות הספורט הכל כך מפותחת בממלכה.
באחד הביקורים האלה למדתי שיעור חשוב על התרבות המקומית ועל תחושת הגאווה של האנגלים כלפי הנבחרות הלאומיות שלהם. החלטתי לראות יונייטד נגד אברטון, מפגש שבו ניצלה המוליכה עוד מעידה של יריבתה העירונית, וגם היה בו זיכרון מהעונה שעברה (כן, ה-4:4 ההוא..). הגעתי כשעה לפני המשחק כדי לתפוס מקום ולהיכנס לאווירה. יום ראשון בצהריים והפאב היה די מנומנם וריק. שמחתי שיש מקום טוב מול המסך הגדול וחיכיתי שהמשחק ייצא לדרך. לקראת שריקת הפתיחה המקום החל להתמלא, וחשבתי לעצמי: /הנה כולם הגיעו כדי לראות כדורגל'. מהר מאוד הבנתי שאני טועה. כל המסכים עברו לשדר את המשחק של אנגליה מול אירלנד במסגרת... אליפות 6 האומות ברוגבי.
'את יונייטד כבר לא אראה היום', חשבתי לעצמי. רוגבי לא משך אותי מעולם, אבל אני חייב לציין שהמקום היה מפוצץ. גברים, נשים, זוגות, זקנים. כולם באו לעודד את הנבחרת הלאומית, שלמיטב הבנתי מצליחה מאוד וגם ניצחה במשחק 6:12. התאכזבתי מהדרת הכדורגל לשוליים, אך בהחלט התרשמתי. יונייטד לא עניינה שם אף אחד. לא כשנבחרת הרוגבי משחקת. בטח לא כשהיא מול אירלנד. החלטתי להיכנס לעומק העניין ושאלתי את בראד, מתקין הכבלים שלי, מה קרה שם. "בריסטול היא עיר של רוגבי, לא פחות מכדורגל", הוא ענה בפשטות. ואכן קבוצת הרוגבי של העיר נמצאת בליגה הראשונה באנגליה, בניגוד לקבוצות הכדורגל המדשדשות כמו שכבר הזכרתי.
במהלך השבוע, ליגת האלופות חזרה מהפגרה הארוכה ואיתה המשחק המסקרן בין אותה יונייטד לבין ריאל מדריד. פה דווקא משכו השדים האדומים את כל תשומת הלב. שאלתי את בראד את מי הוא אוהד בכדורגל? "הקבוצה הכי טובה בעולם, ליברפול", ענה בלי לחשוב פעמיים. שאלתי אותו בעד מי הוא במפגש הגדולות הזה, ושוב הופתעתי. "אני בעד יונייטד, למרות שקשה לי עם זה". את אותה תשובה קיבלתי ממגוון אוהדים של קבוצות אחרות באנגליה, מה שמאוד הרשים אותי. זה לא מובן מאליו לשמוע אוהדים של היריבה המיתולוגית מתייצבים מאחורי הבחורים של פרגי, אבל מסתבר שהלאומיות אצל האנגלים חזקה יותר מכל יריבות ספורטיבית.
הייתי בטוח שיונייטד לא מספיק חזקה כדי להתמודד עם ריאל בברנבאו, אבל שוב טעיתי. האורחים התגוננו נהדר מול ההתלהבות והאיכות של הבלאנקוס ואפילו הצליחו לעקוץ במצב נייח והשיגו את שער החוץ היקר. ריאל הצליחה להשוות די מהר ובסופו של דבר יהיה גומלין מרתק ופתוח עוד יותר. בבוקר שאחרי שאלתי את הפקח העירוני, שחילק באותה עת דו"חות חנייה מחוץ לבית שלי, על המשחק. בתור אוהד יונייטד הוא היה קצת מאוכזב, כי חשב שהם היו צריכים לנצל את ההזדמנויות ולנצח, אבל בסך הכל היה מרוצה מהתוצאה ואופטימי לגבי הסיכויים לעלות. גם אני מקווה, כמוהו, שיונייטד וגם ארסנל ימשיכו הלאה בצ'מפיונס. לא בגלל אהדה או שנאה לאחת הקבוצות, אלא כדי לחוות את ההתרגשות והאווירה באנגליה כמה שיותר.
