בשנים האחרונות אולד טראפורד הפך למקום מנומנם יותר מהרגיל, כל מה שהיה חסר זה שינגנו ברקע את השיר של פינק פלויד Comfortably Numb. נינוח ואדיש?
גם האווירה לקראת משחק הפתיחה לא הייתה מיוחדת, שום שלטים שהמועדון בדרך כלל תולה בחזית האצטדיון או כל סימן אחר לפתיחת עונה. מעבר לבדיקות הקפדניות של המגנומטרים הניידים שהוכנסו בעקבות הפיגוע במנצ'סטר. אחרי המשחק האווירה הייתה אחרת, יש כבר גיבורים חדשים ומסורת חדשה נבנתה. יונייטד אומרת שלום סופית לדור הקודם ומתמקדת באוהדים החדשים הצעירים שלא חוו את האליפויות.
ווסטהאם היו חלשים להחריד, בעיקר ברצון אבל יונייטד נראתה קבוצה מאוזנת, בערך. שחקני כנף טבעיים אין ממש (קצת מרסיאל) יש לא מעט עושי משחק שדורשים את הכדור ולא עושים את המשחק בחצי הראשון, אבל ליונייטד יש מאמן שיודע מה הוא רוצה.
ז'וזה מוריניו השנה מתנהל קצת אחרת, הוא נפטר מהשחקן שהכי הפריע לו ולחדר ההלבשה (וויין רוני) סידר את קדם העונה כפי שרצה וסימן לאד וודוורד מטרות קלות יותר לרכישה. מעל הכל, המאמן הוא הפנים וזה שצריך להחזיר לשחקנים את האמונה שהם מועדון גדול.
יומיים לפני משחק ההכנה מול ברצלונה הוא כינס את השחקנים והצוות ודיבר איתם על הכבוד המוגזם שהם רוחשים ליריבה הספרדית: ״אתם במועדון הכי גדול בעולם ועליכם להראות את זה״. יונייטד אמנם הפסידה במשחק, אבל הצוות מתאר שמשהו נקלט אצל השחקנים. יום אחרי המשחק מול ווסטהאם מרבית השחקנים קיבלו יום חופש, חלק לא קטן הגיעו בכל זאת לקרינגטון, מתקן האימונים המשוכלל לעבודה אישית עם הצוות.
מוריניו הביא איתו צוות רב משלו, אבל בניגוד לשנה שעברה בה התעלם ממרבית הצוות המקומי, השנה הוא נעזר יותר באנשי המועדון. אשתקד המנג׳ר בחר להקיף את הבניין כדי להיכנס למשרדו מבלי לפגוש אף איש, היום הוא טורח לעבור ולומר בוקר טוב לכולם. מייקל קאריק הפך לאיש אמונו של המאמן, כשהוא נעזר בו לכל דבר שקשור לשחקנים. המועדון השתנה בצורה משמעותית, כשהאווירה הרבה יותר טובה מתקופת ואן חאל.
יומיים לאחר המשחק כבר ברור למה: קיים איזון בין הלאום של השחקנים, קהילה צרפתית/בלגית, ספרדים דומיננטיים וכמובן לא מעט אנגלים שמחוברים ביניהם. הסרבי והארמני יושבים ביחד, אבל אינם מנודים מהשאר. פול פוגבה הוא המפתח שמחבר את כולם, זה שהוא בילה כמה שנים באקדמיה נותן את התחושה שהוא בן בית. כולם מצליחים לתקשר בקלות גם באנגלית, ואין את הדומיננטיות של זלאטן או את הפרצוף הקצת מדוכא של רוני.
חוויה בלתי רגילה לראות אימון של מוריניו, זה לא שהוא טקטיקן נדיר או גאון כדורגל אבל הוא איש חכם מאוד שיודע להסביר לשחקנים מה הוא רוצה שיעשו. הצוות מתחלק סביב כל קבוצת שחקנים ומוריניו מניע את כולם. הפורטוגלי נותן המון ביטחון לשחקנים, אבל דורש מהם תנועה מתמדת ומחויבות עצומה בהגנה. הדגש העיקרי הוא לייצר כובשי שערים נוספים: מוריניו מפחד לסמוך רק על רומלו לוקאקו ולכן דוחק בשחקנים לבעוט ולהיכנס לרחבה כמה שיותר. גם במאטיץ' הוא דוחק לעלות ולהתקיף כדי ליצור בינו לבין פוגבה תיאום מדויק.
חלק לא קטן מהאימון לוקאקו נסוג לאחור כדי לפתוח שטחים למיקטרניאן, מאטה ואפילו פלאיני. שלוש שנים לא ראיתי את הבלגי רץ כמו שהוא רץ באימון. ראשפורד עדיין מהווה בעיה למוריניו, פעם אחר פעם הוא מעיר לו לזוז לאגף ולנסות ליצור למרכז. קשה להאמין שז׳וזה ינצח בקרב הזה מול הצעיר שנוטה להיכנס לאמצע, אבל לפחות הוא מנסה. מרסיאל והררה הולכים קצת לאיבוד, אבל זה לא מורגש באווירה הכללית באימון במיוחד בו הררה חטף ״מכות״ מכולם, כולל הצוות, לכבוד יום ההולדת שלו.
האימון לא ארוך, אבל אינטנסיבי מאוד: הרבה הערות, למידה אינטנסיבית, וחופש פעולה. ״ואן חאל לקח לשחקנים את מוח הכדורגל שלהם ומוריניו השנה מפתח אותו״, אומרים במתחם. גם באימון נראה שהוא ינסה השנה לא מעט שיטות, כמו מערך שלושת הבלמים כשוולנסיה וראשפורד נסוגים, אבל גם את 4-4-2 הישן שמוריניו פחות מאמין בו. באחד התרגולים לוקאקו וראשפורד שיחקו באמצע, ולנסיה ומרסיאל היו באגפים, מיקטרניאן או פוגבה ומאחוריהם מאטיץ'. לרגעים מסוימים זה נראה הרכב חלומי שיכול לכבוש חמישה שערים בכל משחק.
יחד עם זאת, זה עדיין נראה כקפיצה גדולה מדי לפורטוגלי. ״המיוחד״ לא השתנה לגמרי, השחקנים עדיין חיים בתחושה שהוא יבקר אותם כשדברים לא ילכו טוב, אבל נראה שפחות אכפת להם בעיקר בגלל אווירת החברותא והצחוק שיש ביניהם.
אף אחד מוותיקי המועדון אינו מאמין שז׳וזה יישאר שנים רבות, התחושה היא שתוך שנתיים הוא יעבור לאתגר אחר. לא רק בגלל שהוא רחוק מהמשפחה שנשארה בלונדון, אלא כי הוא מפנים שכדי ליצור מועדון שישלוט באירופה הוא צריך שנים רבות. למיוחד אין סבלנות לבנות, בעיקר כשהוא חי בעיר הגשם במנצ'סטר.
כל הפרשנים מהמרים שהאלופה השנה תגיע ממנצ'סטר, סיטי עם ההתקפה הקטלנית וההגנה החדשה או יונייטד עם השנה השניה של מוריניו, בה הוא תמיד זוכה באליפות. יונייטד רחוקה מאוד מלהיות קבוצה מושלמת והפורטוגלי יודע את זה, אך בניגוד לשנה שעברה, החיבור המחודש שלו ושל הצוות שלו, לסביבה הקרובה ולשחקנים הוותיקים, ולנסיה וקאריק, מעידים שהוא מבין שרוח המועדון וההיסטוריה שלו יהיו משמעותיים לא פחות בקרב על האליפות.
