בשנים האחרונות, בכל חודש אוגוסט מתרחש ריטואל קבוע בערוץ הספורט. אורי, עורך האתר, ניגש אליי ומבקש "תכתוב לי איזה משהו". הוא לא טורח לציין על מה הוא רוצה שאכתוב אבל אני מבין לבד. ליברפול קבוצתנו האהודה היא הנושא, ועצם זה שהוא לא מזכיר את השם המפורש נובע מספק מבוכה, ספק בושה. פעם להגיד שאתה אוהד ליברפול היה סמל סטאטוס להצלחה, היום זה בעיקר סמל לנאמנות. ושנינו, מאחרוני המוהיקנים שעוד זכו לראות אליפויות של ליברפול, יודעים שהשאיפות של הקבוצה העונה קטנות על המורשת שביל שאנקלי הגדול השאיר אחריו - "מקום ראשון זה ראשון, מקום שני זה כלום". לך תסביר לאנשים שהיום אתה חותם על מקום בטופ 4. מילא זה, לך תסביר את זה לעצמך.
נסיון העבר מעיד שקשה לנחתום להעיד על עיסתו. פעם נתתי קרדיט לקני דלגליש וטעיתי, שנה אחר כך הימרתי שפליפה קוטיניו יעזוב אם ליברפול לא תעפיל לאלופות. זו הייתה השנה בה היא סיימה שנייה אז נמנענו מהגורל הזה - לפחות בינתיים. בשנה שעברה אפילו האמנתי שמריו באלוטלי ישקם את הקריירה במועדון ושוב טעיתי. במקרה הזה אני יכול רק להאשים את עצמי.
אין מה לומר, קשה לשמור על אובייקטיביות כשמדובר בקבוצה שאתה אוהד מעל 30 שנה, גם אם היא האכילה אותך מרורים לאורך זמן רב. כושר השיפוט נפגע, מד האופטימיות משתבש ורף האכזבות המתמשך מביא אוהד ותיק להתהפך כמו סטייק בניסיון לנתח את מה שצפוי לו בשנה הקרובה.
בליברפול של השנה יש תחושת דחיפות. ברנדן רוג'רס מרגיש את הצל של יורגן קלופ ברקע והוא יודע שאם הקבוצה לא תסיים בטופ 4, בשנה הבאה הוא יחפש קבוצה אחרת. גם הצל של סטיבן ג'רארד כבר לא נמצא במועדון כשלראשונה מאז 1998 הסמל והפנים של המועדון לא יהיה שם. המנהיגות הרומנטיקה והנסיון שלו יהיו חסרים כמובן, אבל אסור לשכוח שבשנים האחרונות כל חוסר הצלחה הופנה לכוונו, ועכשיו שאר השחקנים יצטרכו לקחת אחריות על מעשיהם.
מהבחינה הזאת העונה הקרובה יכולה למצב את הקפטן החדש ג'ורדן הנדרסון כעוגן הבא של המועדון. אחרי עונה מאכזבת שהגיעה על רקע עונת ה"כמעט אליפות" האוהדים נחתו בשנה שעברה באכזריות לקרקע המציאות. ההתקפה לא תפקדה כשסטארידג' נפצע מכל משב רוח, ובאלוטלי רק עשה רוח. גם ההגנה לא הרשימה ויותר מהכל האכזבה הגיעה מכוונו של רודג'רס, שעם ניהול משחק גרוע, שינויים טקטיים מתמידים וחילופים גרועים בצורה כרונית, הפך תוך שנה ממשיח בפוטנציה, לכזה שהאוהדים מפקפקים בקול רם לגבי מעמדו. מכאן, אפשר רק לעלות.
יותר מהכל, השנה אין תירוצים. הסגל עמוק ומגוון. יש שילוב מעניין של צעירים מבטיחים כמו ג'ו גומז שהגיע מצ'רלטון, דיבוק אוריגי שהגיע מליל וג'ורדון אייב שמאיים לקחת את התפקיד של ראחים סטרלינג שעזב לצד שחקנים עם ניסיון מהותי מוכח בפרמיירליג כמו מילנר ובנטקה.
גם מבחינה טקטית יש לרוג'רס גמישות רעיונית. אם סטארידג' יהיה בריא (וזה אם שכולל סימן קריאה מהדהד) ההגנות יצטרכו להתמודד עם המהירות שלו, עם הגובה והפיזיות של בנטקה ועם הטכניקה העילאית של פירמינו וקוטיניו בצד ההתקפי. אם גם מאמאדו סאקו יהיה בריא בחלק ההגנתי, ליריבות יהיו חיים קשים בהרבה כשקליין מהווה שדרוג מהותי לעומת גלן ג'ונסון וגומז בן ה-18 מסתמן כצעיר עם עתיד מזהיר. כמובן שהייתי שמח יותר אם היה קשר אחורי יעיל יותר מלוקאס לייבה/ג'ו אלן אבל כאן כבר צריך להכניס את ספר התפילות לעניין או לקוות שאמרה צ'אן ישתלט על העמדה ויעשה שם סדר.
כמו שכבר הבנתם זאת תהיה שנה של "אם". לא אופתע לראות את ליברפול עוקפת את אחת מארבע הגדולות אבל זה יצריך הרבה מאוד קוביות שיפלו למקום הנכון. יותר מהכל, רוג'רס יצטרך לעלות מדרגה כמאמן ומנהיג אחרת החלומות שלו ושל האוהדים ייקרסו הרבה לפני סוף העונה. אישית, אני מאמין שליברפול תפתיע ותסיים במקום השלישי, אבל מה שווה כושר הניבוי שלי בשנים האחרונות כבר הבנתם בתחילת הטור. נתראה בשנה הבאה ונראה אם שוב טעיתי, אבל אתם יודעים, גם שעון מקולקל מדייק לפעמים.