הזמן: יום שישי - 18:15. בלומפילד שכבר התרגל ללבוש חג בתצוגות האירופאיות של הקבוצות התל אביביות שומם ושקט כאילו לא היה משחק. בחדר התקשורת של האצטדיון השחיזו סכיניהם כלי התקשורת ("אויבים מרים" בתרגום לצרפתית מדוברת) וחיכו לבואו של המאמן הלאומי, לואיס פרננדז.
"שיגיד שהוא לא נוסע לקרואטיה ויחסוך מאיתנו את ההודעה הרשמית", סינן אחד. "מעניין אם גם הפעם אנחנו אשמים", לחש אחר. תחושה של אבל לאומי לא היתה שם. אווירת אי האיכפתיות ששררה באצטדיון היפואי במהלך 90 הדקות המביכות של הנבחרת שלנו נגד יוון הבינונית הגיעה גם לעיתונאים וכותבי הטורים שכבר שנתיים "רוצים" את רעת הנבחרת. אבל נדמה שגם אצל האוהדים הכי ותיקים, הייאוש הפך להיות יותר נוח.
"הם ישלחו לנו את המאמן היווני קודם כל כדי לנסות להרגיע אותנו", אמר עיתונאי ותיק שחזה את הנולד. פרננדו סנטוס יצא עם חיוך מאוזן לאוזן. "ישראל איבדה את הסיכוי, אבל אני מאמין שתילחמו נגד קרואטיה", אמר ושלח את כולם לחכות עוד יותר למאמן הצרפתי שהגיע, מיוזע, מחזיק בקבוק מים ורק מחכה להיכנס לרכב בחניה שכבר מדקה 60 עם מנוע דולק כדי שהמזגן יתמודד עם החום התל אביב הבלתי נסבל.
אף אחד לא חיפש "דם", אבל כן חיפשו מישהו שייקח אחריות על הפארסה שהחלה ביום ראשון עם נחיתת ראשון הליגיונרים ועד הביזיון על הדשא. כמובן שזה לא קרה. "כולנו אחראים" ציין המאמן הלאומי כשהוא משחק עם בקבוק המים ונמנע מקשר עין עם אותם אנשים אותם הוא כינה "אלו שלא רוצים שהנבחרת תצליח". אפילו הצרפתי הבין שהוא הובס ודקותיו קצובות.
אוסף הקלישאות שהתקשורת קיבלה והועברה במהירות אל האוהדים דרך הסמארטפונים בפקקים בדרך לארוחת השבת לא סיפקו אף אחד. שואלים אותו על לקיחת אחריות ושומעים תשובות שונות ומגוונות שבורחות מאחריות. "אתם עוד תודו לי עוד שנתיים", אמר אבל למה הוא התכוון? "עשינו תהליך מאז שהגעתי", הוסיף ועורר את גיחוכם של חלק מהנוכחים. שאלות קשות אבל תשובות קלות.
פרננדז דיבר על תהליך אבל מאז המשחק הראשון נגד מלטה לא רק שלא התקדמנו, אלא נתקענו. על רקע ההתקדמות האישית של שחקני הסגל הרחב מאוד מאוד של הנבחרת (הפסקנו לספור כמה זימונים היו) וההצלחה באירופה של הקבוצות הישראליות, הנבחרת חזרה אחורה בזמן. הבלוף שמכרו לנו על שלושה ניצחונות רצופים (האימפריות מלטביה וגאורגיה) נחשף בשני משחקי בית נגד קרואטיה ויוון.
יו"ר ההתאחדות, אבי לוזון, דיבר על רצון לדרך, אבל החתים את פרננדז רק לשנתיים. גם הוא ידע שההימור על הקלפים של הצרפתי לא ישתלם. חוסר ההתקדמות המשווע, העצמת יריבות כמו לטביה וגאורגיה, חיפוש מתמיד לריב עם התקשורת הביאו לסיום העצוב של הבית הכי קל שהיה לנו מאז שהצטרפנו לאופ"א. קרואטיה בנסיגה, יוון בקריסה וכעת צריך להתרכז לפחות בסיום מכובד.
"יש! תיקו 0:0 בגאורגיה"
הכתובת היתה על הקיר ואנחנו מצטטים: "ניצחנו 0:1 את קרואטיה במחצית השניה, אני מעודד". על החתום: לואיס פרננדז אחרי ההפסד 1:2 לקרואטיה באצטדיון ר"ג. "התחבקנו אחרי ה-0:0 של ישראל נגד גאורגיה". על החתום: השוער דודו אוואט, אחרי התיקו המאופס בטבילסי. ונחסוך את החגיגה המוגזמת אחרי הניצחון ה"מרשים" על מלטה המסכנה.
לואיס הכניס את המצלמות לחדר שלו במשרדיה המפוארים של ההתאחדות וסיפר איך הוא כותב שמות של שחקנים ונועץ אותם על לוח השעם במשרד. הוא עשה רישיון לקטנוע כדי שלא יאחר "לעבודה" ב-9:00 בבוקר ודאג להגיע למשחקי הליגה של הקבוצות הקטנות. אגב, לבלגיה לא שמענו שהוא נסע, לא לרוסיה ובטח שלא לפולין. מי צריך כל כך הרבה ליגיונרים? "אין לכם משהו אולי באזור פאריס?".
ההתעלמות המופרזת מאלירן עטר וטוטו תמוז, קלות הדעת בנוגע להעלאת בניון בהרכב אחרי שבוע לא פשוט שעבר על הקפטן עם הנסיעות ללונדון, שינוי הרכב כל משחק ללא היררכיה ברורה ומה לא. מישהו זוכר שאלרואי כהן שיחק מגן ביוון ודני בונדר נחשב לבאנקר באגף ימין? מעניין איך אומרים "אילתורים בצרפתית".
המשחק נגד יוון והאימפוטנציה בחלק הקדמי של ההתקפה הכי מוכשרת מאז ברקוביץ', רביבו, נמני, אלון מזרחי ושות' הוכיחה עד כמה הנבחרת הזו לא מאומנת. ערן זהבי ואיתי שכטר, שקרעו את הליגה בשנתיים האחרונות, נראו כזרים אחד לשני, חמד ודמארי נכנסו כמחליפים אבל דאגו בעיקר לדרוך איש על רעהו ואם היינו ממש בשקט, יכולנו אולי לשמוע את אוואט לוחש: "פססס, מגן, איך קוראים לך, תזכיר לי?". שכונה כמו בשכונה.
מי שחשב שהקהל היה שבור אתמול, שיחשוב שוב. קריאות ה"תתפטר, תתפטר" נבלעו בריחות של בישולי השבת ותוך שלוש דקות משריקת הסיום, בלומפילד היה ריק מאדם. "אם להם לא איכפת, למה שאני אתרגז?!", סינן אחד האוהדים בדרך החוצה. כנראה שהעם מחכה להפגנת הענק הערב ולא מתכנן לבזבז את קולו על אלו שהיו אחראים להוליך את כולם שולל.
והפרחים לפלאטיני
שאלה אחת צריך לשאול את עצמנו: טורנירי מונדיאל ויורו הם חגיגה לכל אוהד כדורגל. ימי העבודה מתקצרים כדי לראות את המשחקים, טונות של גרעינים בארון וקריאת "שקט בבית!" איך שמתחיל עוד משחק. האם אנחנו כאוהדי כדורגל רוצים לראות נבחרת חלשה ונרפית כמו ישראל בטורניר כזה? לא בטוח.
בחזרה לחדר התקשורת בבלומפילד. אחרי ארבע-חמש שאלות נוקבות של העיתונאים, רובם הבינו שתשובות לא נקבל פה. לא משנה מה נשאל, התשובות היו כתובות מראש כאילו שלופות ממגירה. אותן תשובות ששחקני הנבחרת שנחתו בנתב"ג שיננו לעיתונאים שכבר נמאס להם לכתוב: "באנו לנצח. זה משחק של להיות או לחדול". רצינו נבחרת של טיקי טקה, קיבלנו נבחרת של פקה – פקה.
כולנו היינו יהירים לפני יוון. "יש תחושה של לפני ה-0:5 נגד אוסטריה", טענו לא אחד ולא שניים והתבדו. איפה הנבחרת של אייל ברקוביץ' וחיים רביבו ואיפה הנבחרת של יוסי בניון. ואף מילה על טקטיקה, רק על רצון. הנבחרת הזו לא רוצה. כנראה שהראש לא עובד, הגוף יוצא לפנסיה מוקדמת.
אבל דווקא אז, כשאנחנו מיואשים לחלוטין, מגיע המלך הבלתי מעורער של הכדורגל הישראלי: מישל פלאטיני ותרומתו לארץ הקודש. נתניהו? ברק? לבני? הם עדיין לא עשו רבע למען העם היושב בציון כמו כוכב העבר והאיש החזק באופ"א. כשלא הצלחנו לעלות לליגת האלופות, הוא סידר לנו את דרך האבנים הצהובות עד לארמון הנכסף. עכשיו, כשגם ליורו אנחנו נכשלים פעם אחרי פעם, הוא הגדיל את המשתתפות ב-2016 ל-24 נבחרות. במקום 16. סוף סוף יש צרפתי שתורם לכדורגל הישראלי.
