דרבי הוא מפגש בין שתי קבוצות בעלות רקע דומה, בדרך כלל מאותו עיר או איזור גיאוגרפי. האגדה מספרת כי מפגש בין שתי קבוצות משני חלקים שונים של העיר אשבורן שבמחוז דרבי שבאנגליה הקנה את השם לקרבות העירוניים השונים.
בסוף השבוע יערכו שני מפגשי דרבי בציון. בעוד בתל אביב יערך הדרבי הגדול של מדינת תל אביב, במלאבס יערך לו דרבי קטן יחסית אבל חם לא פחות. מפגשי הדרבי מעוררים עניין מעבר לכל מפגש אחר בכל העולם. בכל מדינה ובעצם בכל עיר כמעט, נלחמות שתי קבוצות ולפעמים אף יותר על היוקרה, התהילה, הזכות לייצוג המגזרים השונים והכבוד בערים השונות.
ישנן ערים בהן היריבות מתבססת על יוקרה בלבד ואין בה משום מבט היסטורי אך ישנן יריבויות שונות בעלות משמעות שחורגת מגבולות האצטדיון. ישנם דרבים גדולים של המטרופולין הגדולים בעולם והם גם המוכרים שבמפגשי הדרבי. ישנם גם מפגשי דרבי קטנים ונחבאים יותר, עם היסטוריה ועבר מפוארים לא פחות ורומנטיקה שחוצה גבולות. "לעם ששוכח את עברו, אין זכות לעתיד", גורסת האמרה המפורסמת, הנה שלוש דוגמאות למפגשי דרבי שהצדדים בהם לא שכחו את ההסטוריה שלהם וככל הנראה יזכו לעתידם.
הקרב על נהר התמזה - הדרבי של דרום מזרח לונדון
לא מעט מועדונים מתחלקים בעוגת הכדורגל של העיר לונדון. בעוד המוכרים לרובנו והגדולים בבירה הם צ'לסי, ארסנל, טוטנהאם ו-ווסטהאם שמספקות לנו מדי עונה קרבות על היוקרה והתהילה בעיר, יש אחת פחות מוכרת, פחות נוצצת, פחות גרנדיוזית אבל רותחת וטעונה הרבה היותר.
הדרבי של דרום מזרח לונדון שמפגיש את ה"פטישים" של ווסטהאם וה"אריות" של מילוול, מתרחש אומנם לעיתים רחוקות מפאת פערי הליגות בין שני המועדונים, אך כשזה קורה, זה קורה בענק.
בשביל לרדת לשורש האיבה בין שני המועדונים צריך ללכת למעלה ממאה שנה אחורה, אל סופה של המאה ה-19 ולהתמקם על גדותיו של נהר התמזה.
1885, קבוצת פועלים שעסקה בברזל ובבניית ספינות, מאיזור מילוול שבדרום מזרח לונדון, מקימה קבוצת כדורגל בתקווה לייצג את האיזור ואת אנשיו. המועדון הטרי, שזוכה לשם המפתיע "מילוול", מתבסס בינקותו על פועלים מן השורה, כאלה שעוד בעודם היו ילדים, השתכשכו במימיו של הנהר הסמוך. עשר שנים בלבד חולפות ומן העבר השני של נהר המריבה, מקים בעלים של חברת בניית ספינות שפועלת על גדות הנהר קבוצת כדורגל נוספת על מנת לשמח את עובדיו. קבוצה זו זוכה לשם המתריס - "פועלי הברזל של התמזה". לימים יקרא המועדון "ווסטהאם יונייטד".
שני מועדונים, שמקורם באותו מקום, שהחומר האנושי שלהם זהה ושמטרתם לייצג את אותו המגזר, עתידם להתנגש. וכך היה. במהרה החלו שני המועדונים להילחם על שחקנים, על אוהדים ועל היוקרה של מגזר פועלי התמזה.
כבר בעונת 1906/1907, במפגש סוער שתאם את הציפיות, היה ניתן לחוש ברוחות המלחמה. מילוול סיימה את המשחק עם תשעה שחקנים לאחר שכל השאר נאלצו לרדת מהמגרש על גבי אלונקה עקב כניסות ברוטליות של שחקני ווסטהאם. הקרב פלש גם ליציעים שהפכו לשדה קרב בין שני מחנות הפועלים.
אם האיבה באה לידי ביטוי בעיקר בכדורגל, הרי שבשנת 1926 היא קיבלה חותמת נוספת. קבוצת האוהדים של ווסטהאם החליטה לפתוח בשביתת עבודה כללית, אולם ה"אחים" ממילוול, להם היה אינטרס משותף, ומהם ציפו בווסטהאם להצטרף למחאה, סירבו בתוקף ועוררו את זעמם של ה"פטישים". בעוד השנאה הלכה וגברה, הגיעה מלחמת העולם הראשונה והיוותה צומת דרכים בהיסטוריה בין שני המועדונים.
עד המלחמה התקיימו בין המועדונים כ-60 מפגשים במסגרות השונות אולם מאותו רגע דרכיהן נפרדו. ווסטהאם דהרה קדימה לכיוון הליגה הראשונה בעוד מילוול דישדשה מאחור. המפגשים נעשו נדירים יותר ויותר והתרחשו בעיקר במסגרת הגביע.
עם זאת, קרבות האוהדים לא שככו וב-1976, גבה אחד כזה קורבן. יאן פראט, אוהד מילוול נפל מאחת הרכבות בעיר לאחר קרב עם אוהדי ווסטהאם. פראט נהרג וכרוזים בהם נכתב: "אוהד ווסטהאם חייב למות כדי לנקום את מותו" הופצו בקרב ה"אריות".
היריבות הענקית הזאת זכתה לחשיפה רבה בדמות סרטים, מאמרים וספרים שונים כשהמפורסם שבהם הוא הסרט המרגש "Green Street Hooligans" שיצא לאקרנים בשנת 2005. הסרט, שנקרא על שם שכונה ליד האצטדיון הביתי של ווסטהאם, אפטון פארק, מביא כדוגמא לחוליגניזם את היריבות בין שני המועדונים ואת סיפור שני מחנות האוהדים. הסרט זכה ללא מעט ביקורות שליליות בקרב אנשי השכונה על התדמית השלילית לה הם נקשרו ושלטענתם היא נחלת העבר בלבד אך תיאר באופן מותח ומרגש את הדינמיקה והמהות סביב המפגש הטעון.
אם חששתם שהמודרניזציה תעשה את שלה והשנאה מעט תדעך הרי שב-26 באוגוסט 2009 נפגשו באפטון פארק שתי הקבוצות למשחק במסגרת ה"קארלינג קאפ". עוד לפני המשחק נרשמו מהומות מחוץ לאצטדיון כאשר אחד מאוהדי מילוול אף נדקר בחזהו. המשחק הסתיים בניצחון ה"פטישים" 3:1 כשלאחר כל שער פרצו מאות מאוהדי ווסטהאם לכר הדשא וגרמו להפסקת המשחק.
דרום מזרח לונדון שקט, לפחות עד המפגש הבא.
"מלחמת הקודש"- הדרבי של קראקוב
יריבות נוספת, עתיקת יומין וטעונה לא פחות מהדרבי של דרום מזרח לונדון, היא היריבות בין שני המועדונים הגדולים של העיר הפולנית קראקוב. מי שמחפש את הקשר היהודי יכול למצוא יופי של מענה במפגש הסוער שמפגיש את ויסלה קראקוב עם יריבתה המושבעת קראקוביה.
הדרבי של קראקוב זכה לכינוי הרוחני "מלחמת הקודש", שם שבמקורו ניתן למפגש בין שתי הקבוצות היהודיות של העיר קראקוב, יוצ'נקה ומכבי. מגן של יוצ'נקה, שעבר לקראקוביה, העתיק את המונח לדרבי הגדול של העיר במהלך אחד המפגשים נגד ויסלה. הביטוי נעשה שגור בפי המקומיים ולאחר שאפילו זכה למקום של כבוד בשיר פולני, הוא קיבל את ההכרה גם מצד מחנות האוהדים של שתי היריבות, לא דבר של מה בכך.
שני המועדונים נוסדו ב-1906. בעוד קראקוביה הוא המועדון הפעיל הותיק ביותר בפולין, ויסלה, שנקרא על שם נהר ה"ויסלה" הארוך שעובר בעיר, שני רק לו. הם נולדו כמו שני תאומים, בכלל לא זהים, שמיד עם לידתם החלו בנסיון לכבוש את לבם של ההורים, תושבי קראקוב. עד מהרה היה ברור לאן מועדות פניהם של שני התאומים לבית קראקוב.
בעוד ויסלה חרטה על דגלה לאומניות, שנאת זרים ואנטישמיות שבאו לידי ביטוי באיסור על החתמת שחקנים יהודים בקבוצה, מן העבר השני, בקראקוביה, המצב היה הפוך. המועדון נחשב לטולרנטי ויוצא דופן בנוף הפולני וככזה צירף לשורותיו טרם מלחמת העולם השניה שחקנים יהודיים. אוהדי היריבות ובעיקרם אוהדי ויסלה החלו עד מהרה להקניט את קראקוביה ואוהדיה. עד מהרה הכינוי הרשמי, ה"פסים", נשכח, ואת מקומו תפס כינוי חדש - "היהודים". אוהדי הקבוצה, בדומה לאייאקס ההולנדית, אימצו בחום את השם החדש שנמצא עד היום בז'רגון של הכדורגל הפולני. האולטראס של הקבוצה אף הגדיל לעשות ושידרג את השם כשקרא לעצמו "הכנופיה היהודית".
בצד השני של המטבע, נוהגים בפולין בכלל ובקראקוביה בפרט לכנות את ויסלה ואוהדיה "כלבי משטרה". הקבוצה נשלטה בתקופת השלטון הקומוניסטי על ידי המשטרה, מה שהפך לסימן ההיכר שלה וללחם והחמאה בעבור אוהדי יריבותיה. למרות הכינוי הרשמי "צבא הכוכב הלבן", זכו אוהדיה במרוצת השנים להיקרא ה"כלבים", שם גנאי לשוטרים בפולין. במפגשי הדרבי הסוערים אוהדי ויסלה נוהגים לשיר לאוהדי היריבה המושבעת "קראקוביה זה לא מועדון מקראקוב, זה מועדון יהודי ונכה אותו על כך".
נכון להיום הפער בין שני המועדונים עצום. קראקוביה מתנדנדת בין הליגה הראשונה לשניה ואילו היריבה המושבעת, ויסלה, עושה חיל בכדורגל הפולני. לויסלה יש את אחד התקציבים הגדולים בליגה והמועדון נחשב למצליח ביותר בפולין עם 12 אליפויות כאשר בשבע מתוכן זכתה הקבוצה החל משנת 1999.
המפגשים הטעונים רוויי אלימות ודם וחוץ מפצועים, גבו הקרבות גם מספר קורבנות. העיר קראקוב זכתה בפולין לכינוי "עיר הסכינים" בעקבות קרבות הרחוב בין שני מחנות האוהדים של שתי הקבוצות. לפני מפגשי הדרבי נוהגים אוהדי שתי הקבוצות להיפגש לקרבות רחוב, לחטוף כמה שיותר צעיפים של אוהדי היריבה ולשרוף אותם בתוך תחומי האצטדיון. כמות הצעיפים שנשרפו היא המדד לגאווה ולהצלחה של ארגון האוהדים.
ב-2006, לרגל ציון מאה שנה להקמת שני המועדונים נערך אחד הדרבים החמים בתולדות העיר. 1000 שוטרים, מכוניות משוריינות, מסוקים וכלבי שמירה היו אמונים על הסדר.
גם הדרבי ה"חגיגי" הזה הפך לזירת התגוששות בין ה"כלבים" ל"יהודים".
"דרבי הפאוליסטה", הדרבי של סאו פאולו
העיר סאו פאולו, בירתה של מדינת סאו פאולו מונה למעלה מעשרה מליון תושבים. לכ-60% מתושבי עיר המהגרים המגוונת הזאת יש קשר איטלקי כלשהו, מספר גדול יותר של "איטלקים" מבכל עיר באיטליה. המהגרים האיטלקים שהגיעו לעיר בתחילת המאה ה-20, רובם ממעמד פועלים בינוני, לא יכלו שלא לחוש בסביבה את האהבה והתשוקה הברזילאית לכדורגל, כזאת שאפשר למצוא בעוד מספר מדינות בודדות וביניהן איטליה. הריאקציה בין הצורך בייצוג מגזר מסוים והאהבה למשחק סללה דרך חד כיוונית שבסופה הוקם מועדון הכדורגל "פלסטרה איטליה", לימים "פלמייראס".
ארבעה מהגרים איטלקים שהושפעו מביקורם של הקבוצות האיטלקיות טורינו ופרו ורצ'לי החליטו לעשות מעשה וב-26 באוגוסט 1914 הקימו את קבוצת הכדורגל שתייצג את ההמון האיטלקי שהלך וגבר בברזיל.
שש שנים קודם לכן, בראשון בספטמבר 1910, ארבעה חברים אחרים, כאילו בתסריט ידוע מראש, הקימו קבוצת כדורגל עממית שתייצג את כל שכבות האוכלוסייה ותתבסס על ה"פאוליסטה", כינויים של ילידי סאו פאולו.
קורינתיאנס, שקרויה על שם קבוצת חובבים אנגלית מלונדון שנקראת קורינתיאן, שאגב סיפקה את ההשראה לצבע הלבן של ריאל מדריד, הצטרפה לליגה בת ארבע קבוצות ועד מהרה הפכה לכוח המוביל בכדורגל הברזילאי. אלא שלמרות ההצלחה הרבה, ואולי בעקבותיה, קם לו שש שנים מאוחר יותר אויב מבית שקרא תיגר על העליונות של הקורינתים בסאו פאולו. היו אלה ארבעת האיטלקים. אוכלוסיית המהגרים האיטלקית חשה בהזדמנות פז לייצוג הולם, ורבים מאוהדיה של קורינתיאנס חצו את הכביש והחלו להיצבע בצבעי דגל איטליה ששימשו את מדיה של "פלסטרה איטליה". מורת רוחם של אוהדי קורינתיאנס ואנשיה הלכה וגברה ככל שראו יותר ויותר מאנשי קורינתיאנס עוברים לאהוד את היריבה העירונית, אך נדמה כי השיא הגיע עם עריקתו של ביאנקו, השחקן היחיד בסגל של קורינתיאנס שהיה ממוצא איטלקי.
אוהדי קורינתיאנס ראו בו סמל לבגידה האיטלקית ומאותו רגע הלכה וגברה השנאה בין שני המועדונים.
עד מלחמת העולם השניה, טיפחה ברזיל את קשריה עם גרמניה הנאצית וכפועל יוצא אסרה את האהדה למדינה אחרת, מה שחייב את הוצאת המילה איטליה משמה של קבוצת המהגרים מסאו פאולו. בתום אסיפה כללית ושעות של דיונים בתוך המועדון, קם ד"ר מריו מינר בינו ושינה את פני ההסטוריה: "איננו רוצים עוד את פלסטרה, במקום זאת ניהיה פלמייראס (דקלים), נצמח וניהיה לאלופים".
הנחישות עשתה את שלה ונראה כי מה שלא הרג, ללא ספק חישל. המועדון הלך והתעצם והיריבות עם קורינתיאנס תפסה תאוצה. המפגשים נעשו לאלימים והמוניים במרוצת השנים. "דרבי הפאוליסטה" נחשב כיום לאחד החמים בעולם. מספר אירגוני אולטראס מאיישים את היציעים של שתי הקבוצות כשאוהדי פלמייראס מכונים "החזירים". אמנם ניתן למצוא דרבים אלימים יותר אך כמות העניין שהוא מרכז וההמוניות שבו לא ניתנים להשוואה עם הרבה מפגשי דרבי אחרים בעולם.
כמות הצופים היא אדירה. חותמת לכמויות השיא של הצופים בכדורגל הברזילאי קיבלנו ב-1976 אז נסעו למעלה מ-70 אלף מאוהדיה של קורינתיאנס מסאו פאולו לריו בשביל לראות את קבוצתם משחקת נגד פלומיננזה במאראקנה. "הפלישה של הפאוליסטה" נכנסה לספר השיאים של גינס בתור העתקת האוכלוסיה הגדולה אי פעם בזמן שלום, נתון מדהים, שאולי מסביר את הכינוי של הקהל האדיר הזה- "הנאמן".
קהל האוהדים של קורינתיאנס מוערך בכ-24 מליון איש והוא הגדול בסאו פאולו ושני רק לפלמנגו בברזיל כולה. לעומת הקוריאנתים, הצבא של פלמייראס מונה כ-12 מליון איש, השלישי בגודלו בסאו פאולו והרביעי בברזיל.
העיר סאו פאולו שכרתה ברית ערים תאומות עם תל אביב יכולה להיות מקור טוב להשראה עבור התל אביבים.. בסוף השבוע יערך בבלומפילד הדרבי הגדול בישראל, מי יודע אולי בעוד כמה שנים יסעו 70 אלף מאמינים תל אביבים אחרי קבוצתם, כמו אחיהם מסאו פאולו.
