לקרוא לקמפיין הגביע העולמי הנוכחי של צרפת "אכזבה" יהיה האימא של לשון ההמעטה, לכנות אותו "לא מוצלח" יהיה האבא של האנדרסטיימנט. אפילו המילה "כישלון" תהיה בגדר מכבסת מילים, שאין בה כדי לתאר את המבוכה, ההשפלה, הביזיון והחרפה שהמיטו הצרפתים על עצמם בפחות משבועיים של מונדיאל. המשחק האחרון מול דרום אפריקה וההפסד 2:1 היה מבחינתם פשיטת רגל מוחלטת.
יש כישלונות ויש כישלונות. במסגרת שקיעת הנבחרות הגדולות (אולי רמז לשקיעת הציביליזציה המערבית?) גם איטליה נראית רע והיא עוד אלופת העולם, אבל שם הכישלון נותר כמעט אך ורק על כר הדשא. גם באנגליה ישנן בעיות מחוץ למגרש, אבל זו נבחרת שלא זכתה בטורניר גדול מאז 1966, שהציפיות ממנה הרבה פחות גבוהות והסגל פחות מבטיח.
לעומת היריבים שמעבר לתעלה, צרפת עדיין מזכירה לאנשים את הנבחרת הגדולה שלפני עשור משלה בעולם הכדורגל כפי שרק מעט נבחרות עשו מאז ומעולם - באלגנטיות של זידאן, דשאן והנרי מצד אחד, ובדורסנות של דסאי, תוראם ו-ויירה. בקיצור, נבחרת כמעט מושלמת שמופיעה פעם בדור, אוסף ייחודי של שחקנים שהתחבר בצורה נדירה כדי לזכות במונדיאל 1998 וביורו 2000.
אמנם, מאז עברו עשור שנים ולא מעט מבוכות (ע"ע מונדיאל 2002, יורו 2008). אבל גם עכשיו, זו נבחרת שהסגל שלה נראה, על הנייר לפחות, כישרוני ובשל.
שילוב של כוכבים ותיקים ומנוסים כמו הנרי ואנלקה (נגיע אליו בהמשך), כוכבי-על בשיא הקריירה כמו ריברי ומאלודה ויהלומים צעירים כמו גורקוף; איזון יחסי בין התקפה מוחצת עם כל הנזכרים לעיל לבין הגנה חזקה בראשותם של שוורים כמו גאלאס, אבידאל ואברה.
דבר מכל זה לא בא לידי ביטוי עד כה. הכל התרסק בקול חבטה עמום בשל שסעים ופילוגים, מחנאות וחרמות ברמה של כיתה ד', סכסוכים אישיים שמתאימים לגנון, קרבות אגואים נפוחים ומאמן אחד תמהוני, שככל שעובר הזמן נראה יותר ויותר מנותק מהמציאות.
קיצור תולדות ההתרסקות
מלכתחילה היתה צרפת הנמסיס של כל אבירי הספורטיביות וההגינות בעקבות האופן הנכלולי שבו העפילה למונדיאל, עם אותה נגיעת יד ברורה ושערורייתית של תיירי הנרי ושערו הלא חוקי של גאלאס, שהותיר אומה סימפטית של אירים ג'ינג'ים חובבי שיכר עשוקים ומרומים, יושבים בבית מול המרקע בעיניים כלות, שלא בעוונם.
גם אחר-כך הדברים לא השתפרו. כל מי שעקב אחר ההכנות של נבחרת צרפת למונדיאל ידע שהמצב החברתי שם רעוע. ברור היה שהיחסים בין המאמן לשחקנים לוקים בחוסר תקשורת במקרה הטוב, ובטינה הדדית, בוז ואיבה במקרה הרע. גם העובדה שדומנק עוזב אחרי המונדיאל שיחררה את השחקנים במובן הרע - לא להתלכדות אחת אחרונה להשגת יעד קצר טווח אלא להפקרות וזלזול, תוהו ובוהו גמור.
עוד היה ידוע, שהנבחרת קרועה בין מחנות. שחקנים שלא מוסרים לחבריהם, הדלפות מחדר ההלבשה ועוד, כל זאת, כאמור, כשאין מלמעלה שום יד מכוונת, כשהמאמן הוא ברווז צולע שסמכותו מוגבלת ושאיש אינו מכבד עוד.
ערב פתיחת הטורניר נתלו תקוות העם הצרפתי בשתי משענות רצוצות: ראשית, הכישרון הרב והניסיון העשיר הגלום בסגל. שנית, המקצוענות של השחקנים, שלחודש ימים יידעו להניח את הבעיות בצד ולעשות את מה שאומה שלמה רוצה שייעשו: לשחק כדורגל. אבל בסיר לחץ של שנאות ויריבויות הכישרון מתמוסס וכל המקצוענות מתאדה. כל המבנה היה כה רופף, שמשחק ראשון רע נגד אורוגוואי (0:0) גרם לשרשרת של אירועים במדרום תלול של התמוטטות.
במשחק השני מול מקסיקו, יותר משנראו כמו נבחרת כושלת ומבולגנת, נראו הצרפתים כמו פארודיה על נבחרת כושלת ומבולגנת. צריך היה לשפשף את העיניים כדי להאמין בחולשה, באדישות ובאפאטיות שהפגינו השחקנים השווים מיליונים, הנהנים מתהילת עולם בימים כתיקונם חומר שלא יסולא בפז לעיתוני צרפת הממהרים לשלוח לגיליוטינה ולערוף ראשים.
למחרת נחשף הפיצוץ שהתרחש במחצית. מסתבר שדומנק העביר על ניקולה אנלקה ביקורת, שהחלוץ לא אהב והגיב בקללות שלא זה המקום לציין. טוב, נו. הוא אמר לו "בן זונה, לך תזדיין". במהרה יתברר, שאירוע זה והתפרצותו החוצה, יציתו שריפה שלא ניתן יהיה לכבות.
למחרת הוא לא הופיע לאימון הנבחרת, נזרק מהסגל ועלה על המטוס בחזרה ללונדון. השערוריה התגוללה לפתחו של ארמון ה'אליזה', כשאפילו נשיא צרפת, ניקולה סרקוזי, מצא זמן להתייחס לתקרית הלא נעימה בנבחרת וכינה את ההתנהגות של אנלקה כ"לא מקובלת". כמו כן ביקר הנשיא את כל ההתנהלות "האומללה" לדבריו, במחנה הצרפתי, והביע לתקווה כי הלקחים יופקו.
כמחאה על סילוקו של אנלקה החרימו השחקנים את האימון וכתגובה על המחאה התפטר מנהל הנבחרת, ז'אן לואיס ולנטין. קצת לפני כן פרצה קטטה אלימה בין מאמן הכושר למגן והקפטן, פטריס אברה, שטען בתקשורת שיש בוגד בסגל, האשימו בהדלפת אירועי המחצית וכפי הנראה התייחס למאמן הכושר. בתגובה על הקטטה הפשיט דומנק את אברה מסרט הקפטן ובמסיבת עיתונאים כינה את התנהגותם של השחקנים "טפשות ללא גבול".
אם זה לא מספיק, הרי שהתאחדות הכדורגל הצרפתית, זו שבחרה להשאיר את דומנק כשברור היה שהוא רק מסב נזק, האשימה את הוותיקים, אלו שאמורים להוות גורמים חיוביים, מרגיעים בסגל - תיירי הנרי, וויליאם גאלאס ואריק אבידאל - בכך שארגנו את השביתה והניפו את נס המרד. וכך, רגע לפני המשחק השלישי והמכריע של הצרפתים במונדיאל, נראה שבמקום להתעשת ולהתנער, עסוקים הצרפתים עוד בבחישות, בחילופי ההאשמות ובתככים. מה הם חושבים לעצמם? כנראה שאם ליפול, אז ליפול בגדול.
מה עכשיו? דרום אפריקה, על שארית הכבוד העצמי
המוניטין של נבחרת צרפת מרוסק, שמם הטוב של אחדים מהשחקנים הוכתם והם הפכו מושאים ללעג בכל פינה ברחבי הגלובוס שבה צופים בגביע העולמי. כשיתפוגג העשן דומנק יעזוב, הנרי ושאר הוותיקים כנראה יפרשו ועל ההריסות ייבנה דבר מה חדש.
קשה לראות איך תקום צרפת מהקרשים כבר עכשיו, כשהכל כה מאוס ושבור. הבנה בוגרת שלא הכל אבד צריכה להניע אותם כעת, ההבנה שעוד יש אפשרות לצמצם, גם אם לא להשכיח, את מימדי החרפה. הסיכוי לעלות לשמינית הגמר קלוש, אך קיים. כדי שזה יקרה מוכרחים להתרחש הדברים הבאים: ניצחון (ורצוי גדול) על דרום אפריקה, כל תוצאה שאינה תיקו במשחק המקביל בין מקסיקו לאורוגוואי וצבירת יתרון בהפרש שערים על זו מביניהן שתפסיד.
מול נבחרת הטריקולור מתייצבת נבחרת מארחת בינונית אמנם, אך חדורת מוטיבציה שלא להתבזות בעצמה, שלא להיזכר כמארחת היחידה בתולדות גביע העולם, שלא העפילה לשמינית הגמר ושמעדה בשלב הבתים. אם לצרפתים נשאר עוד מעט כבוד עצמי, דהיינו אם הם אינם הגוויה המרקיבה שכל העולם סבור שהם, הם יצליחו להתיר את הפלונטר, לפחות למשחק אחד, ולנצח. הם לא חייבים אפילו לעלות. רק לשחק כדורגל, להבקיע שער או שניים ולנצח.
