לאורך השנים האחרונות נתקלנו לא מעט בשאלה האם יוסי בניון יהיה כשיר לעמוד לרשותה של הנבחרת במשחקים חשובים כאלה ואחרים. איכשהו, הקלפים תמיד שיחקו לטובתנו, המזל עמד לצידנו וזכינו לראות את המנהיג הבלתי מעורער של ישראל מוביל אותה על המגרש ומחוצה לו.
גם הפעם לאחר שנפצע במשחקה של צ'לסי בגביע הליגה מול ניוקאסל ונקבע כי לא ישחק מספר שבועות, היינו אופטימיים, הרי לא ייתכן שכאן ייגמר לנו המזל, לא ייתכן שסדרי עולם ישתנו כעת, בטח לא עכשיו כשאנחנו זקוקים לו יותר מכל. אבל התקווה שלנו נגוזה אולי בפעם הראשונה, הקפטן הוותיק ייעדר מספר חודשים בשל קרע בגיד האכילס. ללא ספק מכה לישראל.
המציאות הלא נעימה של הנבחרת השבוע הביאה למצב שהכדורגל הישראלי חייב למצוא מחליף. בניון כבר לא ילד ואם זה לא היה קורה היום, זה היה קורה בעוד שנתיים או שלוש. הדחיה של הבלתי נמנע כבר לא תחזור ויש משהו מאוד סמלי שדווקא בשני המשחקים הכי חשובים בקמפיין, לא נחפש את מס' 15 בכחול-לבן אלא אולי את היורש שלו. אם יש כזה בכלל.
אין ספק שבשורות הנבחרת יש לא מעט שחקנים מוכשרים, טובים ובעלי ניסיון ברמות הגבוהות אך מי מהם יצליח לסחוב אותנו צעד אחד נוסף לעבר המטרה הגדולה?
לכל אחד יש מחליף - השאלה האם הוא מספיק טוב?
נכון, בסופו של דבר לכל אחד יש מחליף אבל ישנם כמה דברים שהופכים את בניון למיוחד ומקשים עלינו להשלים עם העובדה שלא יעלה על המגרש במדי הנבחרת בשבוע הקרוב. המילה הטובה, היכולת להיות תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון ולכל השחקנים ברור שהנבחרת הזאת שייך לאיש אחד.
כשיוסי בניון החל את הקריירה שלו בנבחרת, היו לידו כוכבי על כמו אייל ברקוביץ' וחיים רביבו ולכן המעבר היה קל יותר. מבט על הליגיונרים שלנו לא יגלה כוכב חדש, מנהיג של ממש במרכז השדה ולכן הפתרון חייב להיות פתרון מהבית.
עד עכשיו גם פרננדז ידע שהנבחרת של יוסי ולכן היורש המתבקש, גילי ורמוט, התייבש על הספסל בשני המשחקים הראשונים. למרות השלושער נגד מלטה, ברגע שוורמוט נכנס למגרש, היה נדמה שהוא בעל הבית. גם יוסי ידע בתוך תוכו שכנראה הוא היורש.
דודו אוואט וגילי ורמוט, עכשיו תורכם
חשיבותו של יוסי היא מכרעת ובעוד מחפשים מחליף ראוי שיביא עימו את המנהיגות המוכרת והנחוצה, העיניים מופנות ישירות לעברו של שוער הנבחרת ומיורקה, דודו אוואט שצריך להיות זה שייקח את הנבחרת על כתפיו ו"ישאל" את רוח המנהיגות מידיו של בניון, לפחות עד שישוב.
אוואט, שיקבל את סרט הקפטן בזמן שבניון יושב ביציע, הגיע לנבחרת בכושר שיא לאחר שהפגין יכולת הירואית מול ברצלונה וליאו מסי ביום ראשון האחרון בקאמפ נואו. בהיעדרו של בניון, אוואט, חברו הטוב ביותר, נחשב לדמות המרכזית בחדר ההלבשה של הנבחרת, כאשר הצלחתה בשני המשחקים הקרובים תלויה בעיקר בו וביכולות המנהיגות שיציג על המגרש. את הביטחון, הכריזמה, השקט והניסיון עתיר השנים במשחקים בינלאומיים כבר יש לו, כעת יהיה עליו לתרגם זאת גם להישגים יחד עם חבריו הטובים לסגל.
שלושה ימים לפני המשחק החשוב והשאלה המסקרנת מכל היא את מי יחליט פרננדז לעלות בהרכב מול הקרואטים. מי שצפוי לקבל את המושכות בקישור ולהיכנס למשבצת של בניון הוא שחקנה של הפועל תל-אביב, גילי ורמוט שזכה אשתקד בתואר שחקן העונה בליגה וכבר הוכיח כי הוא מסוגל לסחוב קבוצה במשחקים גדולים.
כדי להיזכר כגדול באמת יהיה על ורמוט להוכיח כי הוא מסוגל לתפוס את מקומו של בניון על המגרש ולקחת על עצמו את משחק ההתקפה של הנבחרת. ורמוט הוכיח בעונה שעברה בזירה האירופית שהוא בנוי לכך, הוא הראה בדקות טובות נגד בנפיקה שהוא מסוגל להיות המנהיג ויש משהו בקשר הסופר-מוכשר, הביישן והנהדר של האדומים.
דווקא במשחק נגד מכבי נתניה, ראו בדיוק מי זה גילי ורמוט. הפועל מדשדשת, הקשר לא מבריק אבל שני בישולים מהאגדות מכריעים את ההתמודדות. זה מה שהנבחרת שלנו צריכה בשבת.
כיפה כחולה-לבנה עם מגן דוד?
בניון ממוקם במקום השלישי (בצוותא עם רונן חרזי) בטבלת הכובשים של נבחרת ישראל עם 23 שערים ב-80 הופעות ואין ספק כי יכולת כיבוש השערים שלו תחסר לנבחרת, במיוחד מול הגנות חזקות כמו של קרואטיה ויוון. מי שצפויים למלא את החסר הם החלוצים איתי שכטר ואליניב ברדה המצויים בכושר נפלא וכבשו בסוף השבוע האחרון, שכטר את השער השלישי של הפועל תל-אביב בניצחון בקופסא על מכבי נתניה, וברדה כבש ב-2:2 של גנק בחוץ מול מכלן.
נראה כי ברדה פתח את העונה חד מתמיד עם חמישה כיבושים בליגה הבלגית והובלת קבוצתו אל המקום הראשון ובנבחרת מקווים כי יכבוש גם במשחקים הקרובים. מלאכת כיבוש השערים בנבחרת לא זרה לברדה שכבש 11 שערים ב-22 הופעות, ובשלב הזה של הקריירה שלו אחרי קריירה של עבודה קשה, הוא יוכל להינות מהפירות.
שכטר לעומתו, עדיין לא כבש שער במדים הלאומיים בשש הופעותיו אבל החלוץ נמצא בכושר נהדר וכעת נותר לקוות כי ימשיך את היכולת הטובה מהמדים האדומים אל המדים הלבנים-כחולים ואולי אף יפתיע שוב עם שליפת כיפה, הפעם עם מגן דוד עליה. עם יכולת הפריצה שלו המשלבת כוח ומהירות ברמה הגבוהה של אירופה, יכול וצריך שכטר להתקדם לשלב הבא בקריירה ולהראות כי הוא קורץ מהחומר של השחקנים הגדולים באמת.
במשחק האימון של הנבחרת ברומניה (כמובן שניצחנו, בכל זאת, משחק אימון) שכטר הראה שהוא יכול להתמודד עם בלמים אירופים, נגד בנפיקה הוא הוציא שני פנדלים שלא נשרקו מההגנה בהנהגתו של לואיזאו. שילוב שלו עם ברדה הוא שילוב של שני סילונים שמבטיחים רבות.
הצביטה בלב מגיעה מהשחקנים שאינם. גם פרננדז יודע בתוך תוכו שהוא היה לא התכונן למצב שבניון לא יעמוד לרשותו. הרי איפה אלירן עטר? איפה מאור בוזגלו? איפה שלומי ארבייטמן? חסרים לנבחרת המון כלים התקפיים כי צריך יותר משחקן אחד לכפות על חסרונו של בניון.
הליגיונרים של היום הם לא הליגיונרים של פעם. המנהיגים צריכים לבוא מהליגה, מהפועל, ממכבי, ממכבי חיפה. אותם שחקנים שהובילו את הקבוצות שלהם לליגת האלופות ולאירופה צריכים לעשות זאת גם בנבחרת. כי אין ברירה אחרת.
מעניין יהיה לראות איך יתמודד לואיס פרנדדז במבחן האמיתי שלו נגד נבחרות טובות דוגמת קרואטיה ויוון. למרות החוזק שלהן בהחלט ניתן וצריך לנצח בבית וכל תירוץ לא יתקבל. אין ספק כי יהיה זה קשה ללא המנהיג הבלתי מעורער של הנבחרת ועדיין אפשר להתעודד - יש מי שיכול לנסות ולהשכיח את חסרונו. לוזון אומר שליגת העל היא במקום השישי באירופה? ליגת העל היא זו שצריכה לנצח את קרואטיה.
