מכבי חיפה נראית רע וזה כבר לא חדש אבל יש הבדל גדול בין לשחק רע לבין חוסר אכפתיות מוחלט של מרבית השחקנים כמו שניתן היה להבחין מול שאלקה. הגיע הזמן שיענקל'ה שחר יתעורר ויעשה זעזוע רציני בקבוצה.
קשה מאוד להבין את אלישע לוי (שהחילופים שלו היו אחת הסיבות להפסד) שהוא משאיר שחקן כמו בוקולי על הספסל ומעדיף את יא יא סיידו האפאתי בהרכב. סיידו לא נלחם, מאבד כדורים ולא לוחץ על היריב. בדיוק ההפך ממה שקשר אחורי צריך לעשות.
וויאם עמאשה פתח את העונה בסערה ונדמה היה שהוא לא יפסיק לכבוש לעולם. אבל גם החלוץ המוכשר נדבק בחולשה הכללית של קבוצתו ועכשיו כבר אף אחד בחיפה לא מסוגל לשים כדור ברשת (כולל פנדלים).
בכלל, גם כשמדובר בשאלקה ב' עדיין ניתן היה לראות קבוצה מסודרת שיודעת מה היא עושה על המגרש. השחקנים משתלבים בשיטה הקיימת כשבחיפה אין שיטה, אין צורה, אין שום סדר והשחקנים נראים כל כך מבולבלים וחסרי ביטחון שנראה כי הם בכלל לא רוצים לעלות שלב.
מכבי ת"א? עוד קבוצה שלא בדיוק יודעת מה היא רוצה מעצמה כשהיא לא מצליחה לנצח קבוצה שמשחקת כמעט מחצית שלמה בתשעה שחקנים ובדקות רבות אפילו הייתה טובה יותר ולא הייתה רחוקה מניצחון.
אין עוררין על הכישרון של אלירן עטר שהשער השני הוא רק חלק ממה שיש לו ברגליים אבל כמה הוא יכול להיות אנוכי? האנוכיות שלו היא זו שמנעה ממכבי ת"א ניצחון באוקראינה ולא שום דבר אחר.
בכלל, אם נסכם את הקמפיין האירופי העונה של הקבוצות הישראליות הוא מאופיין בדיוק כמו עונה ממוצעת של מכבי תל אביב. מתחילה בקול תרועה רמה, התחלה מקצועית טובה עם תוצאות איכותיות, ממשיך בנפילה ומסתיים בהתרסקות ומפח נפש.
הקמפיין האירופי היה כישלון מהדהד שייזכר לעוד הרבה שנים. עונה שהתחילה עם שלוש נציגות תסתיים במקרה הטוב עם 15 נקודות של שלוש הקבוצות ביחד ועם 5 נקודות בממוצע לכל קבוצה לא ניתן לעלות שלב. ככה זה כשהליגה השישית בטיבה ביבשת נשארת בחודש פברואר ללא נציגה כלל.
הכתוב הינו טור דעה
