לפני תשעה ימים בדיוק רובין ואן פרסי כבש את שערו ה-35 לשנת 2011 מול ק.פ.ר, רץ לעבר היציע והצביע למעלה. מי שישב באותו רגע באצטדיון האמירויות לא ידע למי הפנה ההולנדי את האצבע שלו. היא כמובן כוונה לעברו של תיירי הנרי שישב ביציע.
ואן פרסי הוא מה שאוהדי ארסנל מחכים לו מהיום בו הנרי עזב את המועדון ב-2007 לטובת החלום שלו: זכייה בתואר אירופי משמעותי. הוא עשה זאת כשזכה בליגת האלופות עם ברצלונה, אך היה בורג משני יחסית במכונה המשומנת שכללה את צ'אבי, אנדרס אינייסטה, סמואל אטו ומעל כולם ליונל מסי.
כשהבין שכבר אין לו מה לחפש, נדד לארצות הברית לטובת הכסף והצטרף לניו-יורק רד בול. השנתיים שלו שם לא היו מעניינות יתר על המידה, הנרי הפך בעיקר לאייקון ואפילו לרדוף משהו על ידי התקשורת והשופטים שחיפשו לסחוט כותרות על גבי שמו.
ציפו שיהיה דייויד בקהאם, אך זה היה בדיוק ההפך. בסופו של דבר הוא פילס את דרכו ומצא את הנישה שלו. הקריצה חזרה לארסנל היתה קיימת בכל רגע, אלא שארסן ונגר תמיד טען שהוא נגד להחזיר כוכבים ותיקים שעוזבים את המועדון.
ובאיזור אמצע חודש דצמבר משהו השתנה. אולי זו המכונה של ונגר שמקרטעת, אולי זה הוא שכבר הבין שלרכוש ילדים צעירים לא עושה את זה לאוהדי התותחנים שפשוט רוצים לחזור ולשמוח. אז הוא נענה לבקשת האוהדים והחתים את תיירי הנרי לחודשיים. 60 ימים, 10 משחקים, חודשיים שבהם כדאי מאוד להיות בעל כרטיס לאצטדיון האמירויות אם אתה תותחן.
אז האם הוא באמת בא רק לחודשיים?
השאלה שמרתקת יותר מכל את האוהדים השונים וגם את התקשורת היא לכמה זמן בדיוק הנרי ישאר באצטדיון האמירויות. על פי ההסכם, הוא יחזור בחודש מארס לניו-יורק לקראת פתיחת העונה החדשה ב-MLS, אך באנגליה כבר יש כאלו שטוענים כי את הדרך חזרה לארצות הברית הוא לא יעשה.
בזמן הלא ארוך שהוא מתאמן שוב עם ארסנל, משהו השתנה בקרב השחקנים. אולי זו ההערכה האדירה כלפיו, אולי פשוט האישיות המיוחדת שלו, אבל הנרי הצליח לחבר סביבו את השחקנים בדיוק כפי שחיבר סביבו את החברים בעונות הגדולות של ארסנל.
ארסן ונגר רואה בו כמודל לחיקוי, כזה שיכול לטפח את הצעירים שהמאמן כל-כך אוהב לגדל. אחרי ההודעה שמספר 14 האגדי חוזר, אמר ונגר: "אני מאוד מאושר, זה היה חלום שלי ושל הנרי. אני בטוח שבחודשיים הקרובים הוא יהיה כח מאסיבי בקבוצה שלנו ויעזור לנו בכל המטרות".
והמטרה המרכזית של ונגר היא לגרום לכוכב הצרפתי לאחד ולגבש את הסגל. אם הוא יבקיע או יבשל, זה יהיה רק בונוס. ההשפעה של הנרי צריכה להיות יותר מנטלית מאשר פיזית.
אתמול פול סקולס חזר מפרישה למנצ'סטר יונייטד מאותן הסיבות ועושה רושם שהחברים הוותיקים לכוס הקוניאק המסורתית באולד טראפורד החליטו לנקוט בגישות זהות.
ונגר לא צריך את הנרי כעוזר מאמן במקום פט רייס, שספק אם אי פעם ייצא מהצל של הצרפתי, אך הוא כן צריך עוד מישהו שיוכל להיות שם כדמות לחיקוי לשכירי החרב שהוא מביא בגילאים השונים.
"קרה לי משהו מיוחד עם אוהדי ארסנל", אמר הנרי כשנשאל לגבי הסוגייה. "זה מועדון שתמיד ישאר בלב שלי והפכתי לתותחן לנצח, ככה שאני אף פעם לא יכול לשלול אפשרות של להיות בארסנל שוב ולא משנה באיזה תפקיד".
צ'מאח וג'רביניו לא פוגעים וגם לא נמצאים
כששאלו את ונגר מדוע הוא הביא את הנרי, הוא אוטומטית הלך לכיוון הסופרלטיבים. מנהיג, אדם בר השפעה, דמות לחיקוי. הכל טוב ויפה, אך גם היה כאן שיקול מקצועי.
ארסנל תאבד לטובת אליפות אפריקה את שני החלוצים הנוספים שיש לה בסגל לצידו של רובין ואן פרסי הלוהט, ג'רביניו ומרוואן צ'מאח, מה שהיה אמור לגרור כאב ראש גדול מבחינת הצוות המקצועי שכן ואן פרסי עם כל האהבה כלפיו, ידוע כחלוץ המועד לפציעות.
ונגר חייב עוד שחקן, גם אם זה כמחליף בליגה, גם אם זה רק כחלוץ במשחקי הגביע. המשימה מול מילאן בליגת האלופות היתה חלק בלתי נפרד. הנרי ידוע באהבתו לסן סירו ובכלל לטיולים עם ארסנל לארץ המגף והאופציה קרצה מתמיד.
בהיעדר ג'רביניו וצ'מאח, לוונגר היו שתי ברירות. להביא את הנרי, לספק את רצון הקהל ולחסוך כסף או להביא חלוץ בעל שיעור קומה עם מחשבה לעתיד. דיברו על לוקאס פודולסקי אך נכון לרגע זה שום דבר לא השתנה וככל הנראה ונגר מעדיף לשמור את הקלפים שלו בשרוול לקראת הקיץ.
האוהדים מחפשים להתחבר מחדש, השחקנים מאוהבים
כדי להמחיש כמה המהלך הזה היה עם מחשבה מאחוריו ולא רק מסחרי, אפשר להסתכל על תגובות השחקנים לאימונים עם הנרי. הבלם פר מרטסאקר סיפר: "הנרי אגדה, כיף להתאמן איתו ורואים שיש לו ברגליים דברים שלרוב השחקנים בסגל שלנו אין. אני לומד ממנו בכל רגע נתון ולפי דעתי הוא יוכל לתרום לנו מהמנהיגות שלו ובעיקר מהניסיון".
גם הקשר מיקל ארטטה הצטרף למשבחים: "להתאמן עם הנרי? לא חושב שחוויתי משהו כזה בחיים שלי. אני המון שנים באנגליה, שיחקתי מול השחקנים הכי טובים בעולם והתאמנתי לצד חלק מהם בנבחרת ספרד ואין ספק שמבחינת מקצועיות הנרי הוא משהו מיוחד, גם בגילו המוקדם".
ויש גם את אפקט הקהל. אחרי ה-8:2 מול מנצ'סטר יונייטד והכישלונות שהגיעו לאחר מכן, אוהדי ארסנל החלו לראשונה מזה זמן רב להביע חוסר אמון מובהק בארסן ונגר. ונגר היה חייב לעשות מהלך שירצה אותם ולא רק את האג'נדה המקובעת שלו.
כשהפסל של תיירי הנרי נחשף לפני כחודש, המאמן אמר שלא היה שחקן גדול כמוהו באצטדיון האמירויות. תיתי ניגש לנאום, הסתכל על הפסל והחל לדמוע. הוא לא ידוע כאחד שמביע רגשות, להפך, ברוב שנותיו כשחקן ארסנל הצורה בה חגג שערים הפכה לאחת הסיבות בגינה כל-כך אהבו לשנוא אותו. השחצנות, היהירות, כאילו זה היה לו קל מדי.
"אני לא בוכה יותר מדי פעמים. לא חושב שבכיתי בחיים שלי יותר מפעמיים ושתיהן היו בארסנל. פעם אחת ביום שעזבתי ונפרדתי לראשונה מהמועדון הזה, בפעם השניה כשחשפו את הפסל הזה. כנראה שיש כאן באמת משהו מיוחד".
אז עכשיו זה מתחיל. ב-21:45 מול לידס יונייטד בגביע. משחק זניח לכאורה, אך עם כל-כך הרבה יוקרה שלא היתה במשחק של ארסנל כבר זמן רב. 60 ימים, 10 משחקים. עדיין לא ידוע כמה דקות הוא יקבל, כמה הוא יכבוש או יבשל והאם הוא יישאר בסיום החודשיים האלו.
מה שבטוח, ארסן ונגר כמו אלכס פרגוסון עשה מהלך קצת פופוליסטי, קצת שונה מהנוף הרגיל שלו. ואולי אלו סימני השינוי שאוהדי התותחנים כל-כך שיוועו לראות. אולי בגילו המופלג הצרפתי סוף סוף משתנה. אולי זה גם יגמר איכשהו עם תואר. מה שבטוח, אלו יהיו החודשיים הכי מרגשים באמירויות מזה שנים רבות.
