טוב, כבר עכשיו אפשר לומר שהנבחרת איכזבה בגדול. נכון שלא היו הרבה ציפיות, בוודאי לנוכח המשחק החלש מול נורבגיה (2:2), אך עדיין קיווינו לראות נבחרת טובה יותר, שרוצה יותר ובעיקר נלחמת יותר.
ואכן, במשך 30 דקות הנבחרת הייתה עדיפה, אך לא ניתן ללחוץ את האיטלקים לאורך זמן. כאשר אתה משחק נגד קבוצה עדיפה, צריך לבנות את המשחק בצורה אחרת. השחקנים פשוט איבדו אוויר בשלב מוקדם ולאחר הרחקתו של אייל גולסה (לטעמי, בכרטיס אדום לא מוצדק), זה הוביל לתבוסה ולהשארת רושם עגום למדי.
אני לא חושב שמישהו ציפה שננצח את איטליה, אך כן ציפינו לראות נבחרת שמשחקת נכון. נגד ישראל, הנורבגים נותרו ב-10 שחקנים בשלב מוקדם ועדיין הצליחו לכפות על הנבחרת את המשחק שלהם ולהוציא תיקו. לא ראינו את זה מהחבורה של גיא לוזון.
אמש קיבלנו את האמת העירומה בפנים, אנחנו עדיין רחוקים מאוד מאירופה, מאוד. וזו באמת האכזבה הגדולה מהמשחק, אמנם קל לומר זאת בדיעבד, אך ייתכן שהנבחרת הייתה צריכה לשחק נגד קבוצות חזקות ומנוסות יותר בהכנה, למשל - קבוצות ליגת העל.
השחקנים למעשה פגעו בצורה קשה במטרות של עצמם, משום שהם ודאי חלמו לצאת לאירופה. אולם, הם ייאלצו להסתפק בכדורגל שלנו. הם עדיין רחוקים מהרמה האירופית הגבוהה ואין להם מה לחפש שם. גם אולי רק במושבות החדשות בבלגיה ובקפריסין.
מה אפשר לומר על גיא לוזון? חלקו בכישלון הנוכחי הוא גדול ביותר, ממש כשם שמייחסים למאמן הצלחה בניצחונות. יש לו חלק גדול ביכולת המאכזבת שהציגה הנבחרת. אפשר לחפש תירוצים ולהגיד שהשופט "דפק אותנו", אבל גם בעשרה ובתשעה שחקנים אסור לנבחרת להיראות כך.
עוד דבר אחד לגבי השחקנים, בעוד שלושה חודשים הנבחרת הבוגרת חוזרת לפעילות במוקדמות המונדיאל. לטעמי, אין לאף אחד מהשחקנים מקום בסגל הבוגרת. הפערים הם תהומיים וגדולים וכרגע אין לשחקנים מקום. הבדלי הרמות בבלומפילד זעקו לשמיים. שוב, זה התסכול הגדול וגם השורה התחתונה - הנבחרת קיבלה את כל האפשרויות להצליח, אבל איכזבה ברגע האמת. נפילה.
