לא לעולם חסדו. דייגו ארמנדו מראדונה, האלוהים של העם הארגנטינאי, הבנאדם היחיד שמעולם לא נשא באף תפקיד רשמי, אבל תמיד ישב על כס המלכות סיים את דרכו כמאמן הנבחרת. ב-28.7.10, בדיוק 21 חודשים לאחר שמונה לתפקיד, הוא פוטר ומעתה יחזור להיות האוהד מספר אחד של הכחולים לבנים.
סכסוך בינו לבין ראשי ההתאחדות, או יותר נכון יו"ר ההתאחדות, חוליו גרונדונה, הוביל לסיום דרכו. גרונדונה, הוא למעשה היחיד בארגנטינה כולה שהעז להגיד את מה שלאף אחד לא היה אומץ - אנחנו אוהבים אותך דייגו - אבל אתה לא מאמן. הוא למעשה ביטא את דעתם של כולם כמעט, רק שאף אחד לא יעז לצאת בפומבי כנגד דייגו. גם חוליו הבין עובדה זו ופשוט הציב בפניו תנאים שידע מראש שלא יתקבלו ובעצם יוליכו לעזיבתו.
מראדונה כמובן קיבל זאת בכעס. נאום חוצה להבות על בגידות, תככים ולמעשה סיפור שכל טלנובלה ארגנטינאית היתה מתגאה בו. חוליו ידע על מה הוא מדבר. דקות לאחר מסיבת העיתונאים בה האשים דייגו את כל ראשי ההתאחדות בבגידה, כבר זכה האחרון לטלפון מנשיאת המדינה - כריסטינה קירשנר, שטענה כי לא הגיע לו היחס לו זכה.
מסי יצא להגנתו ואמר כי הוא היה צריך להמשיך. כמוהו כל השחקנים, האוהדים, אחרון אנשי המשק וכל גווארדיית העיתונאים שרק קצת פחות מחודש לפני, שחטו אותו על היותו מאמן נטול שיטה ודרך.
אבל מראדונה מתפקד גם על תקן מלך, גם על תקן ליצן החצר וגם על התקן הקהל. עם כל הכבוד למוטיבציה שלו, שלא ניתנת לערעור, תוצאות בשיטת הבלאגן והאלתורים לא יגיעו.
לבן בחלום שחור
הבעיה אצל מראדונה היא שאין אצלו אמצע. שחור או לבן. אפילו במאזן שלו כמאמן הנבחרת יש רק ניצחונות או הפסדים. אפס תוצאות תיקו. או שאתה חבר שלו או שאתה אויב שלו. דייגו, על אף שהספיק להסתכסך במהלך הקדנציה שלו כמעט עם כולם, הוא לפני הכול פוליטיקאי.
את סגל השחקנים למונדיאל הוא קבע לפי פרמטרים של יכולתך ככדורגלן בשילוב המידה בה אני מחבב אותך. חאבייר זאנטי בחוץ, גוטיירס מהליגה השניה באנגליה בפנים. קמביאסו בבית, ורון שכבר מזמן אחרי שיאו הוא העוגן של הנבחרת. למעלה ממאה שחקנים עברו תחת שרביטו של הפנומן הארגנטינאי במהלך תקופתו בנבחרת, כמות שמתאימה יותר לכוכב נולד מאשר לקבוצת כדורגל רצינית.
כל זה היה בסדר לו היתה מעט מחשבה מאחורי זה, אבל אין. הכול אינסטינקטים, שליפות והחלטות של הרגע האחרון. ורון, העוגן של הנבחרת לפי דבריו של "אלוהים", פתח רק במשחק הראשון, גוטיירס גם כן. דייגו מיליטו החלוץ הכי חם באירופה ראה כמה דקות בלחץ, כשאפילו סרחיו אגוורו משחק לפניו. טוב איך לא, בעלה של בתו, הוא בצד הטוב של דייגו. גבריאל היינצה קיבל עוד הזדמנות להוכיח שעם לב ונשמה בלבד לא הולכים למכולת, וגבי מיליטו יכול היה רק לחלום על ההופעה לה הוא ראוי.
מסי יסדר
כמובן שגם על כל חיסולי החשבונות, הפוליטיקה ושאר הבעיות שהוליכו למונדיאל 2010 ניתן היה להעלים עין. לא חסרים מאמנים פוליטיקאים, יש כאלו שגם יטענו שמדובר בחלק בלתי מבוטל מהתפקיד. אבל אחרי הכול דייגו הוא פשוט לא מאמן. הוא מוטיבטור גדול, איש של סיסמאות ריקות מתוכן והצהרות נטולות כיסוי.
מראדונה הקפיד להגיע למשחקים של ברצלונה לראות את הכוכב הכי גדול שלו ויורש העצר לטענתו. בכל המשחקים האלו הוא לא שם לב לדבר אחד, כדי שמסי יעשה את מה שהוא יודע, ישנם עוד עשרה אנשים שעובדים כצוות על המגרש וחשוב מכך, ישנו מישהו שמנווט את הספינה על הקווים.
הטקטיקה של דייגו היתה פשוטה יחסית. כמה שהם יבקיעו - אנחנו נבקיע יותר. נשמע מצחיק, אך זה בדיוק מה שהוא חשב. "השחקן הכי טוב בעולם אצלי, אני רק צריך לזרוק אותו לדשא עם עוד עשרה מוכשרים והניצחון מובטח". לשמחתנו כדורגל הוא טיפה יותר מורכב מזה והשיטה כמובן כשלה ברגע שארגנטינה פגשה נבחרת שלא נופלת ממנה בסגל השחקנים ועולה עליה עשרות מונים במשחק הקבוצתי.
מסי לעולם לא יוציא את המשפט הזה מפיו, אך גם הוא עמוק בפנים יודע שההליכה של דייגו תעשה לו רק טוב. אולי לשם שינוי יבוא מאמן שיעמיד קבוצה על המגרש ולא אסופה של שחקנים. כרגע קיבל את המשימה חוליו באטיסטה, שהיה אחד מעוזריו של מראדונה וכמו בכל מדינה דרום אמריקאית מתוקנת, אין לדעת איך וכיצד זה יסתיים.
מה הלאה?
בניגוד לבני אנוש רגילים, לאלוהים, הרי הוא דייגו, מותר לטעות. בארגנטינה כבר שכחו למראדונה את כל הטעויות ומבחינתם רק שהיה ממשיך. למה? כי מראדונה מייצג את ארגנטינה בצורה הטובה ביותר. בכל פעם שהוא נופל הוא קם מחדש. הוא הפנומן הבלתי ניתן לעצירה, הוא בואנוס איירס שלא נופלת מאף עיר אירופית, אך בעקבות התנהלות לא נכונה כל הזמן מוצאת את עצמה בצד הלא נכון של המשברים הכלכליים.
כי הארגנטינאים מאוהבים בדייגו, ואין כמו להיות מאוהב כדי לאבד שליטה ולקבל החלטות מוטעות שמבוססות על רגש ולא על שכל. עבור הארגנטינאים, דייגו על שלל מגרעותיו מייצג אותם בצורה הטובה ביותר. הוא היה שם בזמנים הכי קשים ובמו רגליו העמיד מדינה שלמה מנטלית על הרגליים.
כרגע הוא הלך, לא תהיה זו הפתעה אם בעוד קדנציה או שתיים הוא יחזור, להמשיך את מה שהוא לא סיים עדיין, כביכול. העובדה שהוא ריסק את הסגל הכי טוב שהיה לארגנטינה הרבה זמן, העלים מהדשא את השחקן הכי טוב בעולם ועשה בעיקר טעויות, את זה עוד שנתיים אף אחד לא יזכור.
לאוהדי כדורגל, בדיוק כמו למצביעים בבחירות, זיכרון קצר מאוד. כמה משחקים לא טובים של האלביסלטה והוא שוב מורם מן העם לתפקיד המאמן. משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן? לא אם תשאלו את אוהדי ארגנטינה.
