נסענו למילאנו, ראינו את אינטר, רקדנו עם ביונסה ואז כשחזרנו לארץ התפניתי לשנה הקרובה. וכלום. אין הצעות (לא קורא לחוזה מעליב או הזמנה להתרשמות הצעה), הימים עוברים והשקט נמשך. רץ על ההליכון, בים, בצד הכביש. עושה אימוני כח ופעמיים בשבוע פילאטיס כי צריך להגיע מוכן כשההצעה תגיע.. וכלום. הזמן עובר, חודש יולי מגיע, קבוצות מתחילות להתאמן והשם שלי אפילו לא עולה בהקשר של אף קבוצה. אתה אומר לעצמך "זאת רק ההתחלה אל תילחץ הכל בסדר". המשכתי לעבוד קשה, כמו מטורף. המצב הזה רק מגביר את הרצון להיות מוכן. ואז מגיע אוגוסט. וכלום. יש כמובן הרבה הצעות מהליגה הלאומית (ואני כמובן מכבד את כולן ושקלתי כל אחת אך אמרתי 'עוד לא, מחכה שמישהו יתעורר'). הראש מתחיל לעבוד שעות נוספות והלחץ של להישאר בלי עבודה כבר כאן.
הקטע הכי קשה זה לסיים אימון, להיכנס לאינטרנט ולראות שחקנים אחרים חותמים כאן ושם ואני לא בהכרח מרגיש שיותר ״מגיע״ להם ממני. עוד שבועיים כבר הליגה נפתחת והמתח באמת בשיאו! האישה לחוצה, המשפחה שואלת מה חדש ואין לי בשורות. על הדשא זה רק אתה משחק, אבל בכל מה שקשור להצלחות ושמחה ולכישלונות ועצב המשפחה איתך. חווים את הקריירה שלך כאילו כל אחד מהם שחקן בפני עצמו. ושוב מחשבות - יש מצב שאחרי 5 שנים רצופות לא אהיה חלק מליגת העל? שלוש קבוצות בלי שחקן בתפקיד שלך ואתה אומר הנה זה בא. אין סיכוי שלא. ושוב מתאכזב. יש קבוצות שאין מדינה בעולם שלא נחת ממנה איזה שחקן למבחנים בתפקיד שלך או כאלה שמעדיפות לקנות ולהשקיע בשחקנים כסף כשאתה שחקן חופשי. אתה יושב בבית ואומר לעצמך "סבבה אני לא הבלם הכי טוב בישראל אבל ראבק שלוש שנים מעל 30 משחקים בממוצע בהרכב! 90 דקות! כמה גרוע אני כבר יכול להיות?!" יחד עם זאת כל אותו הזמן אתה גם דואג להזכיר לעצמך שהכל זה מלמעלה וכל מה שקורה זה לטובה. הסבלנות תשתלם בסוף.
ההצעות מהלאומית ממשיכות ואני כבר מתחיל להשלים עם המצב ונכנס למו"מ ראשוני. עד שמשום מקום הודעה בוואטסאפ מהסוכן אדם קידן: "תארוז תיק, יש לך טיסה ב-16:20". היעד- אזרבייג'אן. באינסטינקט הראשוני אתה נלחץ. אני בטוח שכל מה שחושבים על ישראל עד שמגיעים אליה זה מה שחשבתי על אזרבייג׳אן באותו רגע. אבל מהר מאד עשיתי גוגל קראתי דברים מרגיעים ואמרתי לעצמי שאחרי ששנה שעברה פספסתי את ההזדמנות לשחק בחו"ל (אוסטריה) + מחסור בהצעות בארץ אני הולך על זה.
בשדה התעופה כבר הכרתי את הרב של חב"ד מבאקו והתחלתי לשאול שאלות במידה ו.. לידי בטיסה ישבה אישה שזיהתה כנראה שאזרבייג'אני אני לא וניצלתי את הרגע לשאול הכל (אבל הכל!) על המדינה והיחס ליהודים וכו׳. נחתנו (שוב הכפיים האלה שאף פעם אני לא מבין..). אוספים אותי מהשדה, אני נפגש עם המאמן והנשיא ואחרי חודשיים לא קלים זה הרגע שאתה מרגיש שוב בעניינים. שמכבדים אותך. שאתה (עדיין) שווה משהו.
תוכן השיחה בקצרה היה שהמאמן ראה שני משחקים שלי, את הלינק של ההיילייטס ביוטיוב ואת כרטיס הביקור שלי מבחינת קריירה והתרשם. אחרי שלושה אימונים בהם ראה שיש חיבור ביני לבין השחקנים ושהתרשמתי מהמדינה (שאל איך אני מרגיש וכו׳) אמר שזה בסדר מבחינתו וביקש ממני ללכת לשבת על חוזה עם הנשיא. כשאני חוזר למלון הדבר הראשון שאני עושה הוא להודיע לאישה ולמשפחה ולתת להם קצת אושר וחיוך על הפנים אחרי תקופה לא קלה. מסתבר שמה שרואים משם לא רואים מכאן.
נ.ב.
המלצה - קחו בחשבון את באקו לחופשה הבאה שלכם. אחת הערים היפות בעולם.
