כמו רבים מבני גילו, הוא היה בסך הכל עוד ילד החולם על מפגש קצר עם אליליו. בשעת בוקר, הוא ארב ליד מתחם האימונים של מנצ'סטר סיטי וחיכה למריו באלוטלי בתקווה כי החלוץ האיטלקי יואיל בטובו לחתום עבורו ולספק לו את פיסת הדיו שעבורו היא כמו זהב טהור.
באלוטלי לא הסתפק במתן חתימה והקדשה קצרה כיאה לכדורגלן מפורסם. הוא החל לחקור את הילד מדוע הוא איננו נמצא בבית הספר. הילד הופתע מהעניין שמגלה בו הכוכב, ולאחר שרגעי המבוכה חלפו הוא סיפר לו כי הוא קורבן להתעללות מצד הבריון של השכבה. באלוטלי לא יכל לעמוד אדיש אל מול סיפורו של הילד, הוא ביקש ממנו להיכנס אל מכוניתו, אותה מכונית אשר נגררה 27 פעמים וצברה סכום אסטרונומי של 10,000 ליש"ט על עבירות חנייה.
הוא הסיע את הילד לבית הספר ולא הסתפק בכך אלא ביקש לשוחח עם המורה ועם הבריון המתעלל עצמו. לאחר שיחה קצרה בין הצדדים, הוא הצליח להביא לפיוס ולחיצת ידיים בין הילדים, רק אז הוא הרשה לעצמו לחזור למכוניתו ולעזוב את המקום.
אם יש מישהו ששמח יותר מאוהדיה של מנצ'סטר סיטי ביום שבו הודיעה הקבוצה על רכישתו של החלוץ האיטלקי הצעיר, מריו באלוטלי הרי שהיו אלו עורכי הצהובונים בבריטניה. מאז הימים בהם פול גאסקוין נהג להכחיש ידיעות שפורסמו על אורגיות בהן השתתף בטענה כי מספר הבחורות עליהן דווח בעיתון הינו נמוך מהמציאות, לא ידעה התקשורת הצהובה בבריטניה כדורגלן כל כך צבעוני.
אצל באלוטלי לא משנה אם מדובר במעשה קונדסות, ברגע מביך על הדשא, התהוללות לילית או אפילו מעשה טוב לב כמו זה שעמו הכתבה נפתחת, הוא תמיד יעשה זאת בדרכו המיוחדת שלו, The Mario Way.
הכדורגל האנגלי ומנצ'סטר סיטי בפרט כבר ידעו משוגעים. בל נשכח כי מספר שנים לפני שהנפט החל להישפך באיסטלנדס, ג'ואי ברטון עוד היה הכוכב הגדול של הסיטיזנס עד שרגע לפני הדרבי הוא החליט להכניס את נדום אונוהה לבית חולים כשהלם בו באימון. אלא שמריו באלוטלי מביא עמו משהו חדש למודל של גאון הכדורגל המשוגע. זה כבר לא הכדורגלן הבריטי הטיפוסי עם החיבה לטיפה המרה ולקטטות בפאבים מעושנים, מריו באלוטלי הוא ככל הנראה פיטר פן בגירסת "למבוגרים בלבד", הילד המוכשר המסרב בכל תוקף להתבגר, רק שבמקום להילחם בקפטן הוק הוא מעדיף לזרוק חצים על שחקני נוער.
בסרט האימים "המסור", מעניש הרוצח הפסיכופט ה-Jigsaw, את אלו אשר אינם מעריכים את אשר ניתן להם. לו היה צופה ה-Jigsaw במשחק בין מנצ'סטר סיטי ללוס אנג'לס גלאקסי בקיץ האחרון, הוא ודאי היה מסמן את מריו באלוטלי כקורבנו הבא. באלוטלי זכה למסירת עומק גאונית אשר חתכה את כל הגנת הגלאקסי והשאירה אותו לבד ברחבה מול השוער, היה לו את כל הזמן שבעולם לכדרר, לכוון בעיטה ולהבקיע את השער השני למנצ'סטר סיטי, משימה פשוטה ביותר לחלוץ ברמתו. במקום זאת הוא החליט להסתובב ובצעד מתריס לבעוט כדור רשלני בעקב הרחק מהשער. אדין דזקו ההמום נזף בו, הקהל האמריקאי הרב שהגיע לצפות בכוכבים של מנצ'יני שרק בוז.
זו לא היתה הפעם היחידה שבה גרם באלוטלי לחובבי הכדורגל לתפוס את הראש בעצבים ולשאול איך לעזאזל הוא מעז לזלזל במתת האל לה זכה. אלא שבאלוטלי הוא בסופו של דבר סימפטום קיצוני למוצר שהאנושות עצמה יצרה.
נסו רגע עם כל המבוכה ותחושת אי הנעימות שבדבר לחזור אל ימי הנעורים שלכם, העלו בזכרונכם את השטויות שעשיתם אז, את הפעם ההיא שקפצתם ערומים מהגשר באילת או שהשתכרתם יותר מדי בל"ג בעומר והדבר הבא שזכרתם היה הפרצוף הזועף של האחות לאחר שטיפת הקיבה. עכשיו נסו לחשוב שכל אותם שטויות שעשיתם בגיל הטיפשעשרה היו מופיעות בכותרות העיתונים. לא נעים נכון?
זהו סיפורו של מריו באלוטלי, בניגוד לכדורגלנים אחרים אשר קיבלו על עצמם את מרותה של החברה וסיגלו לעצמם כבר בגיל צעיר אורח חיים בוגר או לפחות התאמצו להסתיר את השטויות שהם עושים מחוץ למגרש, באלוטלי פשוט החליט לא לקבל על עצמו את עול הידוען והמשיך לעשות ככל העולה על רוחו.
וכמו כל ילד בנשמתו, לפעמים זה מצחיק ואפילו מעורר אמפתיה כמו באותו רגע בלתי נשכח כשהוא לא הצליח בשום אופן ללבוש את גופיית האימון עד שביקש מאחד מאנשי הצוות של מנצ'סטר סיטי לעזור לו. לפעמים אתה רוצה לחבק אותו כמו בפעם ההיא שיצא מקזינו ונתן 1,000 פאונד להומלס ברחוב. לפעמים זה גורם להרמת גבה כמו כשמצא את עצמו יחד עם אחיו בתוך כלא נשים סתם כי סיקרן אותו לראות איך זה נראה, ולפעמים זה כבר באמת עובר כל גבול כמו בפעם שלעג בפניה של הפרוצה ששמה נקשר בצהובונים עם וויין רוני ולאחר מכן ניסה לתקוף את אחד מחבריה.
אוהדיה של מנצ'סטר סיטי למדו בינתיים להתאהב בחלוץ האקסטרווגנטי, הם אפילו חיברו לו שיר מיוחד בו הם קורצים בחיוך על היכולות שלו בזריקת חצים, האלרגיה לדשא ממנה סבל במשחק בקייב אך בד בבד משבחים את יכולתו על המגרש.
ועל כך אין עוררין, אם נשים בצד את התנהגותו המוזרה מחוץ למגרש ואת התקפי העצבים שלו וחוסר הסלבנות שלו על הדשא, מריו באלוטלי הוא אחד החלוצים המוכשרים ביותר של הדור הזה, הוא נהנה ממהירות גבוהה, בעיטה חזקה, יכולת טכנית נדירה וחוש ריח לשערים.
האיש שכמעט גרם למוריניו ללכת לפסיכיאטר
באלוטלי נולד כמריו ברוואה, לזוג הורים שהיגרו לאיטליה מגאנה וכבר בתור תינוק סבל מבעיות בריאות. נוכח המצב הכלכלי הקשה של הוריו הם נאלצו למסור אותו לאימוץ כשהיה בן שלוש. על כך לא סלח באלוטלי להוריו הביולוגיים ואף האשים אותם מאוחר יותר ב"רדיפה אחר התהילה" כשביקשו שיחזור אליהם כשהפך למפורסם.הוא גדל כילד שחום עור בסביבה לבנה בברשיה וזכה לאהבה רבה ממשפחתו המאמצת וכהוקרה הוא אימץ את שם משפחתם, באלוטלי ההולך איתו עד היום. הוא החל לשחק כדורגל בקבוצות מקומיות והחל למשוך תשומת לב כשאפילו ברצלונה קראה לו בגיל 16 למבחנים אצלה. למרות שהרשים את הקטאלונים בעיות עם האזרחות שלו מנעו את המעבר ואינטר מיהרה לקפוץ על המציאה.
את הופעת הבכורה שלו בבוגרים של אינטר ערך בגיל 17 ומהר הכיר את הצד המכוער של הכדורגל האיטלקי כשהפך ליעד מבוקש לקריאות גזעניות של אוהדים במיוחד מצד אוהדיה של יובנטוס שאף שרו פעם במהלך משחק נגד הנראזורי כי "איטלקים שחורים לא באמת קיימים".
הצרות של באלוטלי באינטר החלו עם בואו של ז'וזה מוריניו לסאן סירו. המאמן הפורטוגלי האקסצנטרי ביקר את הרגלי העבודה של השחקן והתנהגותו עד כדי כך שפעם אמר כי חשש שהוא "יאלץ ללכת לטיפול פסיכאטרי בגללו".
בנוסף הצליח החלוץ לגרום לאוהדים לשנוא אותו כשבעוד צעד ילדותי וטיפשי לבש חולצה של מילאן, היריבה העירונית, בתוכנית טלוויזיה. אם זה לא הספיק לאחר חצי גמר ליגת האלופות מול ברצלונה הוא זרק את החולצה של אינטר על הדשא בעקבות שריקות הבוז שקיבל מהאוהדים, מה שהביא לניסיון תקיפה נגדו מצד קבוצה קטנה של אוהדים. לאחר מכן כבר לא היה ספק, באלוטלי חייב למצוא לעצמו בית חדש.
אחרי תקופת התאקלמות במנצ'סטר סיטי שלוותה גם בפציעה וכותרות אינספור בצהובונים נראה כי העונה באלוטלי מתחיל לנפק קבלות על הדשא. עם הפיחות במעמדו של קרלוס טבס, הוא הפך לשחקן רוטציה קבוע בשלישיית החוד הקטלנית של הסיטיזנס הכוללת את סרחיו 'קון' אגווארו ואדין דזקו. בחמישה משחקי ליגה בהם שותף השנה הוא הספיק לכבוש כבר חמישה שערים וקנה את ליבם של האוהדים לנצח עם הצמד שכבש מול היריבה העירונית השנואה. רגע לאחר השער הראשון, כמיטב המסורת שלו הוא לא חייך או חגג את השער אלא רק חשף חולצה בצבע תכלת עליה נרשם הכיתוב הפשוט שאומר הכל: Why Always Me?
"זו העבודה שלי, חלוץ צריך לכבוש בגלל זה אני לא חוגג אחרי שערים", הסביר באלוטלי אבל את מאמנו רוברטו מנצ'יני זה לא משכנע, "כשאתה כובש שערים בפרמייר-ליג אתה צריך לחגוג. אני נלחם איתו כל יום, אבל הוא עדיין בחור צעיר, אני עובד איתו מאז שהוא בן 17 כך שאני מכיר אותו טוב מאוד. לפעמים פשוט בא לי לתת לו אגרוף". "אין לו סיכוי", הגיב באלוטלי, "אני מתאמן באיגרוף תאילנדי".
