צרפת, כמו רוב המדינות באירופה, עוברת תקופה כלכלית כמוה לא הכירה מאז 1930. צמיחה כמעט אפסית, אחוז גבוה של מובטלים ומנהיגות פוליטית מקרטעת שהחליטה בשנה שעברה להטיל מס של 75 אחוזים על חברות שמשלמות משכורות של מעל מיליון יורו, לא נותנות חשק למשקיעים לשים את כספם באדמת צרפת.
מי שמאוד מושפע מכך, מן הסתם, הוא הכדורגל הצרפתי. המיתון הלאומי לא עשה טוב למועדונים בחלון העברות ותנועת שחקנים מקבוצה לקבוצה הייתה נדירה במיוחד. הכיוון די ברור: המועדונים חייבים למכור את הכוכבים על מנת לקנות שחקנים צעירים ומבטיחים, כאילו שיניבו השקעה עתידית, לאו דווקא על המגרש, אלא בפן הכלכלי. מארסיי עשתה זאת עם מתיו ולבואנה שתמורת 7 מיליון יורו הלך לסדר את חיי ילדיו ונכדיו בדינמו מוסקבה עם שכר מפלצתי של 10 מיליון יורו ל-3 עונות. גם מונפלייה מכרה את היהלום שלה, רמי קאבלה, לניוקאסל ששילמה 15 מיליון יורו.
המעגל הקסום נוגע גם למועדונים העשירים ביותר. מונאקו הסכימה למכור את חאמס רודריגס לריאל מדריד תמורת 80 מיליון יורו. השחקן לא היסס רגע לעזוב את הנסיכות אחרי עונה אחת בלבד ועזיבתו של אחד השחקנים הכי טובים במונדיאל מוכיחה שהליגה הצרפתית עדיין רחוקה מהטופ האירופי. המסר שהגיע מהעברת חאמס די ברור: הליגה הצרפתית לא מספיק חזקה כדי לשמור על הנכסים המשמעותיים שלה.
אז מה עושים?
תוכנית ההבראה של הליגה הצרפתית מתבססת על שלושה עקרונות: הימורים, רעיונות, והכשרה. המועדונים חייבים לקחת סיכונים כדי להשיג תוצאות, למשוך קהל ולהכניס כסף לקופות. לכן, מארסיי נתן את המפתחות של הקבוצה למרסלו ביילסה. המאמן הארגנטיני בא להוסיף פלפל בזכות האישיות הסוערת שלו ויחד עם הרזומה שלו הוא ינסה להחזיר את היריבה הגדולה של פ.ס.ז' למאבק האליפות. הנשיא של מארסיי, וינסנט לברון, מאמין שהקבוצה שלו יכולה "להפריע לפאריס ומונאקו עד הסוף", ומצפה מביילסה להביא את "הניסיון שלו ואת הטירוף שחסר בעונות הקודמות". האוהדים של מארסיי רק מקווים לסיים במקום שלישי שנותן כרטיס כניסה למוקדמות ליגת האלופות.
גם בליון חולמים על מקום בצ'מפיונס אבל מסתפקים במה שיש. מאז אליפות אחרונה, ב-07/8, פילוסופיית המועדון השתנתה לגמרי, ובליון החליטו להמר על שחקנים שגדלו באקדמיה המקומית. לאקאזט, גונאלון, בנזיה, לופס, אומטיטי וגרנייה החליפו את הכוכבים שהפכו את המועדון לאחד מהגדולים בצרפת, ובשנה שעברה זה הספיק למקום חמישי. כל אלה, יחד עם גורקוף (כשהוא לא פצוע) וגומיס נתנו עונה לא רעה בכלל, אך החלוץ עזב וכמוהו גם רמי גארד המאמן. מי שהגיע לליון הוא הובר פורנייה, מאמנו של אלירן עטר בריימס, שחוזר הביתה לקבוצה בה גדל, כשהמטרה ברורה: מקום בליגת האלופות לפני הכניסה לאצטדיון החדש והמפואר שמכיל 60 אלף מושבים.
כמו ליון, גם מועדונים כמו בורדו, טולוז, לאנס או סנט-אטיין בונים אצטדיון חדש לקראת יורו 2016, שיחל בעוד פחות משנתיים, ואולי, רק אולי, האצטדיונים האלה יביאו את הישועה הנדרשת לכדורגל הצרפתי.
