יורו 2012 שם חותמת רשמית על כך שספרד היא הנבחרת המצליחה בכל הזמנים ועורר מחדש את הוויכוח האם היא גם הגדולה בכל הזמנים. זה היה טורניר עוצמתי במיוחד של כריסטיאנו רונאלדו ופורטוגל שלו, ששוב הסתיים בדמעות. זו הייתה האליפות שבה איטליה חזרה לגדולתה, ושגרמניה הצעירה והאטרקטיבית עשתה במכנסיים פעם נוספת ברגע האמת. לכבוד סוף שנת 2012, שנת-יורו, אנחנו מפנים מבט מפורח אל עבר הטורניר בניסיון לדלות ממנו תובנות שמחזיקות גם חצי שנה אחרי.
האם נגמר העידן של ה-4-4-2?
הבשורה הטקטית החשובה ביותר שיצאה מיורו 2012 היא היעלמותה של שיטת המשחק הקלאסית 4-4-2. אפשר להצביע רק על שתי נבחרות – אירלנד ושבדיה – שנכנסו לטורניר במערך הזה וגם סיימו אותו באותה צורה. באופן שהוא אולי לא מקרי, מדובר בשתי הנבחרות הראשונות שגם הודחו מהטורניר אחרי שהפסידו את שני משחקיהן הראשונים בשלב הבתים. אנגליה, ששיחקה בצורה זו תחת פאביו קאפלו, עברה לשחק עם חלוץ אחד תחת רוי הודג'סון. אומנם, איטליה הגיעה לגמר עם ה-4-4-2 (יהלום), אך התחילה את הטורניר עם שלושה בלמים.
ובהמשך ישיר לכך, אפשר לזהות את המשך המגמה מהיורו גם בליגת האלופות. מבין 16 הקבוצות שהעפילו העונה לשמינית גמר הצ'מפיונס, רק שלוש – מלאגה, גלאטסראיי וסלטיק – שומרות אמונים לשיטת ה-4-4-2, ומותר להניח שאלופת אירופה לא תצא מהשלוש האלה. כך שניתן לומר בוודאות, אריות היבשת – הן ברמה הנבחרות והן ברמת הקבוצות – עברו כבר מזמן ל-4-3-3 (על כל גווניו) או ל-3-5-2 (האהוב על האיטלקיות).
המסקנה העיקרית שעולה מכך היא שרוב הקבוצות בכדורגל המודרני עברו באופן סופי לחיפוש אחר שיטת משחק שקודם כל תאפשר להן החזקת כדור. בהתאם, הן מעדיפות לעבות מרכז השדה על פני אזורים אחרים, פעמים רבות על חשבון חלוץ נוסף. ספרד הנוכחית (וגם ברצלונה ברמת הקבוצות) היא כמובן הסמל המובהק לכך, אחרי שהפכה לנבחרת הראשונה בתולדות הכדורגל העולמי שזוכה בטורניר ללא חלוץ תשע טבעי. מיעוט השימוש בחלוצי מטרה לבטח עוזר להסביר את טבלת מלכות השערים של היורו: 6 שחקנים כבשו 3 שערים כ"א, המספר הנמוך ביותר בעידן 16 הנבחרות בטורניר.
בטורנירים שכאלה אנחנו הרבה מאוד פעמים נסחפים עם כמה שמות חדשים, אבל האם הצלחה למשך כמה משחקים באמת מלמדת משהו לגבי העתיד, וכמה היורו האחרון באמת חידש לנו? עשרה ספרדים, ארבעה איטלקים וארבעה גרמנים מעטרים את רשימת 23 שבחרה אופ"א. ברשימה המכובדת והשמרנית הזאת נמצא את מיטב הכוכבים של אירופה. מרביתם מגיעים מקבוצות העלית של היבשת כמו ברצלונה, ריאל מדריד, באיירן מינכן ויובנטוס, ולמעט שלושה שחקנים, כולם הגיעו לפחות פעם אחת בחייהם לחצי גמר ליגת האלופות. נתון זה משקף בצורה הטובה ביותר את העובדה שהיורו האחרון הוא בעצם השתקפות צמרת הכדורגל העולמי.
מה שמסביר מדוע מעט מאוד שמות חדשים עלו לגדולה בטורניר הזה. מבין המצטיינים ''האוטסיידרים'', אפשר להזכיר את אלן דז'אגוייב (רוסיה), ז'ואאו מוטיניו וז'ואאו פריירה (פורטוגל), פדריקו בלאצארטי (רומא), תאודור גבריסלאסי ו-ואצ'לב פילארז' (צ'כיה), מיכאל קרון-דהלי (דנמרק) ומאריו מנדז'וקיץ' (קרואטיה). מתוכם, דז'אגוייב (צסק"א) ומוטיניו (פורטו) נשארו באותה קבוצה למרות הטורניר המוצלח, והיתר עברו למועדונים גדולים או לליגות בכירות יותר בעקבות הטורניר, אבל לא ביצעו קפיצת מדרגה נוספת.
בסה"כ, הצלחתי לחשוב רק על שני שחקנים שבחצי השנה האחרונה עשו קפיצה אדירה בקבוצות החדשות שלהם – ג'ורדי אלבה, שחזר הביתה מוולנסיה לברצלונה, ומנדז'וקיץ', שהחליף את הירוק של וולפסבורג באדום של באיירן מינכן. במובן הזה, יורו 2012 לא חידש לנו הרבה ברמת השחקנים, ואולי דווקא ביורו המוגדל ב-2016, שם תינתן חשיפה ליותר שחקנים, נוכל לדבר על כמות גדולה יותר של כוכבים חדשים.
לפני הטורניר, רבים טענו, כולל כותב שורות אלו, שיורו 2012 הוא היורו האחרון. הטענה התבססה על העובדה שביורו הבא בצרפת יגדל מספר המשתתפות מ-16 ל-24 וכי תוספת של שמונה נבחרות מהדרג השלישי של אירופה עלולה להחליש בצורה דרסטית את האליפות. בפרספקטיבה של חצי שנה, ממש לא בטוח שזה מה שיקרה. ראשית, אם הולכים אחורה ובודקים מה קרה לגביע העולם מאז המעבר מ-16 קבוצות ל-24, התוצאה אולי תפתיע אתכם. המונדיאל בספרד ב-1982 (של פאולו רוסי, גרמניה-צרפת, וברזיל המופלאה) היה טוב לאין שיעור מקודמו בארגנטינה, למרות שהיה הטורניר הראשון שבו צמח מספר המשתתפות ל-24. כמו כן, כמעט כל מי שאני מכיר שנולד בשנות השבעים או לפני כן יספר לכם שהטורניר הכי משובח שראה היה במקסיקו 86', זה של דייגו ארמנדו מראדונה, וגם שם, תאמינו או לא, השתתפו 24 נבחרות.
אז נכון שלברזיל ולארגנטינה היה משקל רציני בהצלחה של שני הטורנירים הראשונים בשנות ה-80 (וביורו הבא הן לא ישחקו...), אבל הן השתתפו במונדיאלים עוד הרבה לפני כן. הגידול המשמעותי בכמות הנבחרות לא גרע במאומה מהאיכות הכוללת של 82' ו-86', שבו נבחרות קטנות יותר כמו פולין, דנמרק ובלגיה חוללו סיפורים נפלאים.
אחד המדדים החשובים ביותר לקביעת איכות של טורניר הוא שלבי הנוקאאוט. יורו 2012, בדיוק כמו קודמו, לא סיפק לנו הפתעות גדולות (למעט העפלתה של יוון לרבע הגמר והדחתה של הולנד בשלב הבתים), וכך יצא שרוב הקבוצות הגדולות עשו פחות או יותר את מה שציפינו מהן לעשות ועלו לשלבים הגבוהים באוקראינה ובפולין. ההיבט הזה לא אמור להשתנות באופן קיצוני ביורו המוגדל ב-2016. חוץ מזה מה רע אם ביורו הקרוב נראה נבחרות כמו בלגיה, סרביה, טורקיה ובוסניה?
נקודה קריטית נוספת בדיון הזה היא ההחלטה שאושרה לפני מספר שבועות ע"י מישל פלאטיני, והיא לקיים את יורו 2020 במספר מדינות שונות ובכך לבטל את האירוח ההיסטורי של מדינה אחת (או שתיים). זו כבר ממש מהפכה, ויכול מאוד להיות שמבחינה כלכלית מדובר בצעד נדרש והגיוני, אך מבחינה ספורטיבית זוהי מכת מוות לאחד מטורנירי הספורט הפופולאריים והמוצלחים בהיסטוריה. אם כבר, צרפת 2016 יהיה הטורניר הגדול האחרון שנראה, באדיבותו של נשיא אופ"א הצרפתי.
