"ביווני או איש רגיל כן זה בעצם בכולם
זה לא מחר ולא אולי
זה הכל זה כל הזמן
זו מסיבה והיא גדולה והיא בתוך הלב שלך"
("היווניה הגדולה השמחה", היווניה)
ב-1997, כשלהקת היווניה הוציאה את השיר השמח על המדינה השכנה, אף אחד לא האמין שמספר שנים לאחר מכן, יוון תהפוך למעצמת ספורט – לא מחר, לא אולי – אלא הכל וכל הזמן. אירוח האולימפיאדה ב-2004, זכיית נבחרת הכדורסל באליפות אירופה ב-2005 והשיא: יורו 2004 בו זכתה הנבחרת של אוטו רהאגל.
תור הזהב של יוון, שחקנים שפרחו בכל מקום בו שיחקו, כדורגל נסוג, אפור, הגנתי (ויש שימשיכו לבונקר עלוב ויספרו שהזכיה של יוון הרסה את הכדורגל) – אבל הישג שאיש לא חשב שיקרה, הביא את הכדורגל היווני לשגשוג.
שבע שנים אחרי, הדברים השתנו. יוון מגיעה לישראל כשפנאתינאיקוס עדיין מעכלת את השלישייה ממכבי ת"א (שבוע בלבד לאחר שאודנסה הגיעה ליוון והעיפה את פאו ממוקדמות האלופות) והנבחרת היוונית סופרת שנה למונדיאל החלש בדרום אפריקה.
אם פעם הסגל היווני ידע כ-15 לגיונרים, רובם ככולם שחקני מפתח בקבוצותיהם, אזי שב-16:00 יעלו לכר הדשא בבלומפילד לא יותר משניים-שלושה 'שכירי חרב', תהליך הפוך לחלוטין ממה שקרה בכדורגל שלנו.
יציאה לחו"ל כמנוף להצלחה. או ההיפך
כבר שנים מדברים בכדורגל הישראלי על כך שהיציאה לאירופה של טובי שחקנינו, היא זו שתהפוך אותם לטובים יותר, מקצוענים יותר ובאותה עת תביא את הנבחרת הישראלית להישגים עליהם חולמים פה מאז ייבוש הביצות.
הסגל היווני שזכה ב-2004 ביורו, לא היה מבוסס ברובו על שחקנים שפזורים ברחבי אירופה. טרינוס דאלאס במרכז ההגנה היה שייך לרומא, אך מיעט לשחק, גאורגיס קראגוניס הגיע מאינטר שם לא היה בורג משמעותי, סטנליוס יאנקופולוס בדיוק סיים את שנת הבכורה בבולטון וחריסטאס, המלך של היוונים ביורו, בא מ-ורדר ברמן.
ימים ספורים לאחר הזכיה וכבר במהלך הטורניר עצמו, החלו לחתום בזה אחר זה כל שחקני הנבחרת בקבוצות אלו ואחרות. סייטירידיס (פורטו), קצוראניס ופיסאס (בנפיקה) משכו את עיני המקומיים, באסינס עזב למיורקה, זאגורקיס לבולוניה, זיסיס לפיורנטינה וקאפסיס לבורדו.
בתוך פחות משנה התמלאה היבשת ביוונים בכל פינה ופינה והיה נראה שההצלחה הגדולה של הכחולים-לבנים תימשך עוד ועוד, אך הדברים לא עבדו כפי שציפו ביוון. תצוגה מביכה, או סתם חזרה לשפיות במוקדמות מונדיאל 2006 הסתיימה עם מקום רביעי בבית שכלל את אוקראינה, טורקיה ודנמרק. רגע השפל היווני היה בספטמבר 2004, 3 חודשים לאחר הזכיה ביורו, כשאלבניה הוליכה 0:2 כבר לאחר 10 דקות בדרך ל-1:2 ענק על היוונים הגאים. הפסד ביתי לאוקראינה סגר עבור היוונים את הגולל על קמפיין מאכזב.
יורו עגום, מונדיאל טיפה פחות
לקראת יורו 2008, חזרו היוונים לעצמם וסיימו במקום הראשון בבית קל יחסית עם טורקיה ונורבגיה. ליוונים היה ברור שהם לא באמת פקטור באליפות ואף אחד לא רואה בהם מועמדים לשמירה על התואר, אבל כך גם חשבו לפני 4 שנים, לא?
הנבחרת, שבהנהגת קצוראניס וקראגוניס זכתה ביורו רק לפני 4 שנים, נראתה כמו צל של עצמה במשך 180 הדקות הראשונות וספגה שני הפסדים משבדיה ורוסיה ללא שהיא מצליחה למצוא את הרשת. פתאום שיטת המשחק של רהאגל נראתה מטופשת ובטח שלא מחוכמת. שער ניחומים ב-2:1 לספרד סגר טיסה מוקדמת הביתה אל בקבוק האוזו.
שנתיים עברו וכלום לא ממש השתנה. יוון אמנם הצליחה להעפיל למונדיאל בדרא"פ, אך במקום לרענן את הסגל, השחקנים שהיו אמורים להוביל את הנבחרת להישגים נשארו זהים: קראגוניס, קצוראניס ולצידם גם סלפיגידיס.
הפסד לקוריאה כבר במשחק הפתיחה סימן את הבאות וגם ניצחון מקרי על ניגריה אחרי פיגור 1:0 (הרחקה לא מוצדקת וטעות לא אופיינית של אניימה), לא עזר בדרך להפסד מול ארגנטינה וסיום הדרך כבר בשלב הבתים בפעם השניה בתוך שנתיים.
מאז ועד עכשיו: קראגוניס וקצוראניס רק בירידה
הסיפור היווני מסתכם פחות או יותר בשני שחקנים, אך בזכות השמות הארוכים שלהם, הסיפור לא ממש קצר. קוסטאס קצוראניס וגיאורגוס קראגוניס, הם היו חלק בלתי נפרד מהזכיה המדהימה והם חלק בלתי נפרד מהצלילה מטה.
ב-2006, קצת אחרי שקצוראניס הצטרף אליו בבנפיקה, החליט קראגוניס שהגיע הזמן לחזור הביתה, ליוון. הכסף הגדול של פאו קרא לו והקשר הבכיר ביותר של יוון חזר הביתה כדי להיכנס לכושר מחדש לקראת היורו הקרב ובא. האם זה עזר? לא ממש.
גם חברו לבנפיקה, קצוראניס, החליט לעשות צעד דומה לקראת מונדיאל 2010. למרות שנבחר לשחקן השנה של בנפיקה ב-2009, החליט הקשר להיפרד מחבריו ולחזור הביתה, לפאו, כדי לשוב ולשתף פעולה עם קראגוניס, חברו הקרוב.
מי שאימן את קראגוניס וקצוראניס במדי בנפיקה, היה לא אחר מאשר פרננדו סנטוס, מאמנם כיום בנבחרת יוון ובעבר מאמן פנאתינאיקוס. יש לו מעט טענות ביוון, ששני הקשרים הוותיקים שולטים בנבחרת ביד רמה, היו חלק מהבאתו של סנטוס למשרת המאמן כמחליפו של רהאגל ורק בזכות עובדה זו הם עדיין חלק מהסגל.
איך שלא נהפוך את זה, מאז שהיו בני 25-27 וזכו ביורו, עברו שבע שנים ושני הקשרים המזדקנים כבר רחוקים משיאם. אם זה בזכות הקשר שלהם עם פרננדו סנטוס, או סתם כי אין מישהו טוב יותר ביוון, קראגוניס וקצוראניס הם באנקרים בנבחרת. אם לשפוט על פי יכולתו של קצוראניס בבלומפילד רק לפני שבועיים, מצבנו טוב.
