לפני כשנה וחצי, עידן ויצמן מצא את עצמו בסיטואציה לא פשוטה. הבלם סיים עונה בסכנין, חיפש אתגר חדש, וההצעות לא הגיעו. ואז, באמצע אוגוסט, רגע לפני שהליגות יוצאות לדרך וחלון ההעברות נסגר, הכל השתנה. ויצמן עשה היסטוריה, חתם בסימורק והפך לישראלי הראשון בליגה באזרבייג'אן. איפה? באזרבייג'אן.
אם הנטייה הראשונה היא לזלזל באזרים, מבט חטוף על הליגה האירופית אולי יעזור בשינוי הגישה. ביום חמישי בעוד שבועיים, תארח קרבאח אגדאם את אינטר, במחזור הנעילה של שלב הבתים. הנראזורי כבר הבטיחו את עלייתם מהמקום הראשון, ולכן בקבוצה מאזרבייג'אן מאמינים שהם יכולים לנצח ולעלות מהמקום השני בבית לשלב 32 האחרונות. אם עד עכשיו לא ספרתם את הליגה האזרית, אולי כשתיזכרו בקיץ של הקבוצות הישראליות באירופה לעומת העונה המוצלחת של קרבאח, משהו ישתנה.
אחרי כמעט שנה וחצי בקבוצתו, ויצמן כבר התרגל לחיים החדשים וגם לעובדה שלא ממש מתייחסים ברצינות ובהערכה לליגה שבה הוא משחק, ולמדינה שבה הוא נמצא. "מקום לא מוכר תמיד יתקבל בפליאה או בביטול", מספר הבלם בראיון לאתר ערוץ הספורט ומסביר: "עד היום אזרבייג'אן הייתה בשבילנו "היה שם אירוויזיון" או "זו מהבית של הנבחרת במוקדמות", ולא מעבר. זאת מדינה בתנופה ותוך כמה שנים כולם ישמעו עליה. בקיץ יש פה את באקו 2015 שזה אולימפיאדה אירופית ראשונה אי פעם וביורו 2020 שיתקיים במספר מדינות הם זכו לארח משחקים בשלב הבתים וברבעי גמר. גם הכדורגל כאן מתקדם, ובכל שנה מגיעים מאמנים ושחקנים מוכרים יותר כמו דורינל מונטאנו, יורי סיומין ועכשיו מונה למאמן הנבחרת רוברט פרוסינצ'קי".
וכמה שהכדורגל מתקדם, גם סימורק לא עומדת במקום. בעונה שעברה סיימה הקבוצה במקום השביעי (מתוך 10 קבוצות), והשנה הדברים נראים טוב בהרבה. ויצמן וחבריו במקום הרביעי, רק נקודה ממקום שלישי ו-4 נקודות מהמקום השני. את קרבאח, שבמקום הראשון, קשה יהיה להוריד משם. השבוע האחרון היה כזה שסימן על קפיצת מדרגה עבור סימורק. 0:1 ביתי על נפצ'י החזקה ו-2:3 בחוץ על גבאלה, הפכו את הקבוצה הצנועה מעוד מתמודדת במרכז הטבלה, לכזו שמאיימת על הצמרת הגבוהה.
"האסיפה הראשונה של העונה הייתה בסוף יוני, בבית מלון בסלובניה במחנה אימונים. מבחינת הנשיא, היעד היה ברור – להשיג את הכרטיס לאירופה, דרך הליגה או הגביע – כך שהוא כנראה לא מופתע מהמקום שבו אנחנו נמצאים. אם הוא הציב מטרה כזו, הוא כנראה האמין בנו", מתייחס הבלם לפתיחת העונה המוצלחת של קבוצתו, אך לא מוכן לצאת בהצהרות: "אנחנו בתקופה טובה, אבל אפילו עוד לא באמצע הדרך. יש עוד עבודה קשה".
אם תחילת הדרך הייתה קצת קשה, היום הדברים נראים אחרת. ויצמן כבר לא מדבר באנגלית ובתנועות ידיים, אלא ברוסית, אותה למד אצל מורה פרטית, ובעזרתה הוא כבר יודע לכוון את נהגי המוניות בעיר. בן בית של ממש. "כשיצאתי לפה רק חשבתי 'עשיתי את זה, הגשמתי את החלום לשחק בחו"ל'. היום, אחרי שהפכתי לשחקן הרכב – המטרה היא כבר מועדון גדול יותר בליגה המקומית או במדינה אחרת", מספר ויצמן על השינוי שעבר בו מהרגע שהגיע לאזרבייג'אן ועד לימים אלה.
הליגה האזרית, לדעתו של ויצמן, דומה ברמתה לליגת העל – עם הבדל אחד: הזרים שמגיעים הרבה יותר טובים מאלה שמגיעים לישראל. שוני נוסף, הוא כמות הזרים – לכל קבוצה מותר להחתים כמה שחקנים זרים שהיא רוצה, אך רק 6 יכולים להיות על המגרש, כשלצידם 5 מקומיים, כשאחד מהם מתחת לגיל 21. אולי גם בישראל צריכים לשקול את הפטנט הזה, ולעזור בקידום הצעירים. "אפשר להגיד שהקבוצה שלי היא בערך כמו הקבוצות בהן שיחקתי בארץ מבחינת המעמד בליגה. אבל בכל הקשור למסביב לאימון, הכל פה כל כך שונה ממה שהיה בארץ. ויטמינים, משקאות אנרגיה, חטיפי אנרגיה, התאוששות – בארץ, אם אתה לא דואג לעצמך וקונה לבד אז אין", מספר ויצמן ומוסיף: "בקטע המקצועי, אחרי כל משחק אני מקבל מייל מעוזר המאמן עם דף הסטטיסטיקה שלי ועם וידאו של כל נגיעה שלי בכדור, וזה מעבר לאסיפת וידאו שעושים כולם יחד".
אבל יש דבר אחד, לפחות, שבו הכדורגל הישראלי מוצלח יותר מזה של האזרים. "השנה הגיע השינוי. הקהל מגיע למגרשים, יש משחקים טובים, קצב, שערים, לגיונרים שחזרו ושדרגו את הקבוצות. אני חושב שזה גם השפיע על הנבחרת ועל האווירה מסביב", מחמיא ויצמן לליגת העל, אחריה הוא עוקב באדיקות גם מרחוק, ובאותה נשימה מאוכזב ממצב האוהדים בליגה שלו: "קהל זה הדבר שהכי חסר לי פה. במשחקי נבחרת המגרש מלא וגם במשחקים של קבוצות בליגה האירופית - אבל זה כי אוהדים מגיעים לעודד את המדינה ולא קבוצה מסויימת. לחזאר לנקראן יש את הממוצע הגבוה ביותר, של 5,000 אוהדים, ובמשחקי צמרת המגרש יכול להיות מלא ב-14 אלף. מבחינת קהל, אנחנו במקום השני כשבמשחקי הבית שלנו המגרש כמעט מלא (3,500 מקומות יש באיצטדיון)".
למרות שפתח ב-12 משחקיה של סימורק העונה, ונחשב לבורג מרכזי בהצלחת הקבוצה עד כה, ויצמן לא מצליח להיכנס לתודעה של אוהדי הכדורגל הממוצעים. שמו כמעט ולא מוזכר, לעומת בן שהר או איתי שכטר לדוגמא, שכל כרטיס צהוב שלהם או 17 דקות במדי קבוצתם, הופכים לכותרות. "אני לא אשקר את עצמי ואגיד שהליגה האזרית מושכת ו"סקסית" יותר מהליגות בצרפת, הולנד או סקוטלנד", מבין בלם סימורק את המצב ומסביר: "אני בתפקיד הגנתי ולהיות מעורב בשער בליגה גדולה יחסית, זה יותר מעניין מאשר לא לספוג שער באזרבייג'אן. גם בארץ, יחסית, לא בדיוק הייתי כל היום בכותרות אז זה לא משהו שמרגיש לי שונה עכשיו".
רחוק מהכותרות, ועם עונה מוצלחת – מבחינה אישית וקבוצתית – ויצמן סוגר כמעט שנה וחצי במדינה מוסלמית, לא דבר של מה בכך בימים אלו. "זו מדינה מוסלמית, אבל לא דתית. היחסים שלנו איתם ממש טובים ולראייה אנחנו וטורקיה המדינות היחידות שיכולות להיכנס לכאן עם ויזה פשוטה. אשתי חיה פה וכבר מכירה את כולם ולא היה לה חשש לרגע. את ההורים הזמנתי למשחק, והשאלה היחידה שלהם מאז היא 'מתי אנחנו באים שוב?'", מספר הבלם.
"אני מאד מאושר ושמח בחלקי ונהנה מכל רגע בשנה וחצי האחרונה. אני רואה את השינוי החיובי שהליגה עוברת, ושמח בשביל החברים", מנסה ויצמן לענות על השאלה האם התקופה הטובה של ליגת העל עושה לו חשק לחזור: "עוד לא הייתה לי את הדילמה הזאת כי לא קיבלתי שום הצעה. נכון לעכשיו אני מרוצה פה, ויש לי חוזה עד הקיץ כך שאין שאלה".
לסיכום, אי אפשר לדבר עם ויצמן בלי להזכיר את הטוויטר. הבלם הוא אחד השחקנים הישראלים הפעילים ביותר ברשת חברתית, אם לא הפעיל ביותר, דבר שמאוד נהוג ברחבי העולם, אך בביצה המקומית קצת לוקה בחסר. "זאת דרך כל כך טובה וקלה להגיד את מה שיש לך ולהשמיע את עצמך מבלי לחכות לראיון כזה או אחר", נותן ויצמן את משנתו בנושא: "זה מחזק את הקשר עם האוהדים, ומאור בוזגלו הוא דוגמא טובה לכך. אני חושב שלא מספיק שחקנים בארץ מבינים זאת".
