משנה לשנה, באיירן מינכן הולכת והופכת לכוח גדול, חזק ומשפיע יותר בכדורגל העולמי. ארבע אליפויות רצופות בפער דו ספרתי בבונדסליגה, חברות קבועה במועדון הכמעט סגור של הפיינלפור בליגת האלופות, דומיננטיות (ויש שיגידו כוחניות) בשוק העברות, וכל זה בלי לפרט על ספרי החשבונות של המועדון שמצביעים באופן עקבי על פריחה כלכלית. השליטה של הבווארים כל כך מוחלטת בגרמניה, עד שכבר הספקנו לשכוח שלא מזמן הייתה להם נטייה לחרוק (כלומר לאבד את צלחת האליפות), אחת לשנתיים.
גם לעונת 2016/17 הענקית ממינכן מגיעה על תקן האולטרה-פייבוריטית לזכייה באליפות. גם הפעם היא צפויה להלום ביריבותיה ולגרום לשוחרי התחרות המייחלים לנפילתה להעביר ערוץ בשלט בתסכול אחרי הדקה ה-30. אבל במקום להמשיך לספר את המובן מאליו, אולי כדאי להסתכל על המצב בצורה שונה ולשאול, מה בכל זאת יכול להדליק מחדש את מאבקי הצמרת בבונדסליגה? אם לא להוריד את באיירן מכס המלכות, אז לכל הפחות מה עשוי להכין את הקרקע לקרבות הירושה?
קרלו אנצ'לוטי: מאמן של גביעים, לא של אליפויות
הנה נתון מגניב שבטח הספקתם כבר לשמוע. קרלו אנצ'לוטי, מאמנה החדש של באיירן מינכן, הוא הראשון שמאמן בחמש הליגות הבכירות ביבשת: דון קרלו הדריך באיטליה, אנגליה, צרפת, ספרד ועכשיו בגרמניה. הוא רשם הישגים כמעט בכל מקום שדרך בו ואין כמעט פקפוק ביכולותיו, בכל זאת האיש חתום על שלוש זכיות בליגת האלופות.
עכשיו לנתון שאוהדי אנצ'לוטי פחות יאהבו לשמוע: מאז קיבל את המינוי הכי בכיר בכדורגל האיטלקי ביובנטוס ב-1999 הוא התקשה לספק הסחורה בעונה הראשונה. עם הגברת הזקנה הוא הפסיד את האליפות במחזור האחרון ללאציו, כעבור שנתיים קיבל את מילאן בנובמבר אך לא סיים עם הסקודטו (בכל זאת עבר עונה קשה). המירוץ לתואר עם פ.ס.ז' (2012) וריאל מדריד (2014) נגמר ללא כלום בפיניש אכזרי על קו הסיום. למעשה ההצלחה היחידה שלו בעונת הבכורה היתה במדי צ'לסי, אותה הוביל לדאבל מפואר ב-2010. כל מאמן בעולם היה מתחלף עם מי שזכה ב-3 אליפויות ליגה, אבל כשהן נמתחות על פני 16 שנה עם קבוצות ששואפות לרוץ כל שנה עד הסוף, ההצלחה הזו היא יחסית בלבד.
שיטת המשחק: פחות החזקת כדור, כדורגל ישיר יותר
יאמר לזכותו של אנצ'לוטי שלאורך 23 שנות קריירת אימון הוא תמיד סיים עונה על הקווים. זה נובע בגלל הערכה מקצועית, אבל לא פחות בגלל האישיות המיוחדת שלו. אנצ'לוטי הוא קודם כל מאמן של שחקנים, מאמן פרגמטי שמשתדל להתאים את השיטה לחומר השחקנים, ולא להיפך. רוצה לומר שהוא אינו אובססיבי כמו קודמו פפ גווארדיולה באשר להחזקת כדור, למשל. ניתן היה ללמוד מכך במשחק הסופרקאפ מול דורטמונד, בו לראשונה בשלוש השנים האחרונות, החזיקו הבווארים פחות מהיריבה בכדור (45%) וכבשו שני שערים בהתקפות מעבר.
הצירוף של מאטס הומלס, שנוטה לדלג על מרכז השדה בכדורים ארוכים לאחד החלוצים, ורנאטו סאנצ'ס, שהראה לנו ביורו שהוא חי משטחים ריקים ודריבלים במרכז השדה, עשויים לשנות את אופי המשחק של באיירן. אולי עוד מוקדם לקבוע איך באיירן של אנצ'לוטי תשחק, אבל היא בהחלט פתוחה לשינוי סגנון, וייתכן שלשחקנים (שהיו רגילים 6 שנים לדבר מסויים) ייקח זמן להתאקלם לדרישות החדשות של המאמן.
מכת הפציעות: מחלה בווארית חשוכת מרפה
שמונה שחקני הסגל הבכיר נעדרו ממשחק הגביע בשבוע שעבר מול יינה בגלל פציעה. אפשר היה לדבר על מקריות, או סתם בחוסר מזל אם לא היו עומדים בפנינו הנתונים הבאים: בעונה שעברה החמיץ כל שחקן באיירן בממוצע למעלה מ-60 ימים (בהם לא יכול היה להתאמן או לשחק) והיא הייתה לקבוצה בעלת מספר היעדרויות הרב בליגה - יותר מפי 3 מדראמשטט, הקבוצה הכי בריאה בבונדסליגה בעונה החולפת.
האלופה הגרמנית הובילה גם בקטגוריה המפוקפקת של פציעות שריר (הנפוצות ביותר בעולם הכדורגל), מהן סבלו שחקניה במשך 688 ימים מצטברים. לשם השוואה, שחקני דורטמונד הושבתו מסוג הפציעה הזה למשך 150 יום בלבד. החלפת הצוות הרפואי על ידי גווארדילה לא שיפרה את המצב. כנראה שהמסקנה היא שמדובר יותר באופי של שחקנים שבריריים כמו אריאן רובן, חאבי מרטינס, הולגר באדשטובר וטיאגו למשל. תוסיפו לכך את משקל הגיל של שחקני מפתח כמו רובן (32), לאם (32), ריברי (33), אלונסו (34).
היריבה מספר אחת: צעירה והתקפית
דורטמונד שוב מסומנת כמי שתנסה לנצל כל מעידה אפשרית של היריבה מהדרום. לקבוצה של תומאס טוכל לא לקח יותר מדי זמן לעכל את העובדה שהקפטן, מאטס הומלס, החליט לעקור למינכן. הנהלת הקבוצה, שהודיעה החודש על שיא הכנסות חדש למועדון - 376 מיליון יורו, פתחה את פנקס הצ'קים והביאה תחליפים גם לאילקאי גונדוגאן והנריק מיקיטריאן, בעלות כוללת של 110 מיליון יורו – שיא כל הזמנים לרכש של קבוצת בונדסליגה בקיץ אחד.
סגנית האלופה שמה דגש על עומק, במיוחד בחלק הקדמי (אנדרה שורלה, מאריו גצה, אוסמן דמבלה, אמרה מור שמצטרפים לפייר אמריק אובאמינג, מרקו רוייס, שינז'י קגאווה ואדריאן ראמוס). היבט נוסף במדיניות הרכש של הצהובים-שחורים מצביע על חשיבה לטווח ארוך: אף אחד משמונת השחקנים החדשים (תוסיפו לרשימה את מארק בארטרה, רפאל גריירו, סבסטיאן רודה ומיקל מרינו) לא חצה את גיל 25. אלו שינויים שעל הנייר מצביעים על אפשרות שדורטמונד, אחרי שנת התאוששות והתאקלמות מכובדת של טוכל, תעשה צעד אחד קדימה ותכרסם בכוח ההרתעה של באיירן.
יותר כסף "בליגה השניה"
בחודש יוני קיבלו קבוצות הליגה תמריץ אדיר: זכויות השידור של הבונדסליגה נמכרו ב-1.159 מיליארד יורו שמהווים עליה של 85% מההסכם הקודם. פרוש הדבר הוא שהחל מהעונה הבאה קבוצות הצמרת ייהנו מהכנסות של 100-120 מיליון יורו בממוצע לעונה. זה עדיין רחוק מהדיל שתפרה הפרמיירליג, אבל זה יעזור לגרמנים לחזק את מעמדם בטופ שלוש הליגות הבכירות של אירופה יחד עם אנגליה וספרד.
ההסכם האטרקטיבי יכול לבלום במעט את נדידת השחקנים מקבוצות הצמרת כמו לברקוזן (שדווקא התחזקה בצורה מבורכת השנה ועדיין לא איבדה אף שחקן משמעותי הקיץ), וולפסבורג, מנשנגלדבאך ושאלקה (שנוהגות למכור את הנכסים הגדולים למרבה במחיר) ויאפשר להן לגשר על הפער המקצועי מול באיירן. אפשר להזכיר באותה נשימה שרד בול לייפציג העשירה העפילה לראשונה הקיץ לליגה הבכירה ובשנים הבאות אנו עשויים לראות אותה קוראת תיגר על הגדולות. הכסף החדש יכול להקים לתחייה אימפריות רדומות כמו שטוטגרט (משחקת העונה בליגה השנייה), ורדר ברמן והמבורג ולהפוך את צמרת הבונדסליגה לקצת יותר אטרקטיבית ממה שהכרנו בארבע השנים האחרונות.
ההעברות היקרות בגרמניה
— Dani Porath (@DaniPorath) August 26, 2016
הומלס (באיירן) 38 מ'
סאנצ'ס (באיירן) 35
שורלה (דורטמונד) 30
אמבולו (שאלקה) 22.5
גצה (דורטמונד) 22
פולאנד (לברקוזן) 20
