סגנון הטיקי טאקה הושפע מהטוטאל פוטבול, כינוי שנתנו האנגלים לשיטה ההולנדית. זו קיבלה השראה מהמערך של ברזיל 1958. ויש הטוענים שהכל התחיל בכלל בטורינו, במוחו הקודח של יהודי מהונגריה.
ארנסט אגרי ארבשטיין, ארנו בפי חבריו, עבר דרך ארוכה מאוד בדרך להצלחה. הוא נולד ב-1898 תחת שלטון אוסטרו-הונגרי בעיר שנמצאת כיום בשטח רומניה ובצעירותו עבר להתגורר בבודפשט. איזו התחלה מפותלת לחיים סוערים. לנדודים לבירה בגיל 17 הייתה מטרה ברורה: להשתלב בחיי הספורט וללמוד חינוך גופני ברמה הגבוהה ביותר.
ארבשטיין הצטרף ל-BAK, מועדון ספורט מקומי, שכלל גם קבוצת כדורגל. הוא החל לשחק בקישור במקביל ללימודיו. לאחר שהשלים את התואר, החל לעבוד גם כסוכן בורסה, אבל השאיפות והכדורגל הובילו אותו ב-1924 לקבוצת אולימפיה האיטלקית. ארנו התאקלם בארץ המגף ושנה לאחר מכן עבר לוויצ'נזה מליגת המשנה. בכך לא תמו נדודיו.
שנתיים בלבד מאז שעזב את ארץ הולדתו המשיך ארנו הצעיר בדרכו, הפעם בעקבות עבודתו המשרדית. הוא חצה את הים והגיע לניו יורק, שם במקביל למשרה כסוכן קיבל מקום בברוקלין וונדררס. בתפוח הגדול שיתף ארבשטיין עם מוח כדורגל נוסף ממוצא הונגרי-יהודי, בלה גוטמן. זו הייתה תחנתו האחרונה כשחקן, והראשונה בקריירה חדשה ומסעירה לא פחות.
ב-1928, כשהמשבר הכלכלי הזדחל מעבר לפינה, החליט ארבשטיין לחזור להונגריה. הוא החל להתעמק בטקטיקה והכנה גופנית למשחקים במטרה להיות מאמן. הוא הקפיד להישאר מעודכן בחדשות מהענף, במיוחד מאנגליה, ובגיל 30 גם מצא לעצמו קבוצה פנויה להובלה.
ארנו חזר לאיטליה והפך למאמן בארי. שנה לאחר מכן עבר לנוצ'רינה, המשיך לשנתיים בקליארי וחזר בהמשך לקבוצתו הראשונה. רק ב-1933, בזמן שרוחות המלחמה החלו לנשוב מכיוון גרמניה, החל ארבשטיין את הפריצה לתודעה. הוא מונה למאמן לוקזה, קבוצה מהעיר לוקה שבחבל טוסקנה, ועשה את הבלתי ייאמן. בתוך שלוש שנים הצליח המאמן הצעיר להעלות את קבוצתו מהליגה השלישית לסרייה A ולהגיע למקום השביעי בטבלה בשוויון נקודות עם אינטר הגדולה.
"הוא היה מאמן יוצא מן הכלל, ההצלחה שלו בלוקזה הייתה יוצאת דופן", סיפרה פעם בראיון בתו, לימים רקדנית מפורסמת. "רק כשאימן באיטליה הכדורגל הפך באמת למקצוע שלו. אפשר להגיד שהוא האמין בכוחו של המגרש". אותו כוח לא עמד לצדו בעת הצורך.
ב-17 בנובמבר 1938 התקבל באיטליה חוק הגזע הראשון, שפגע ישירות גם בארנו ארבשטיין. הוא ואשתו הציגו עצמם כקתולים, המקומיים לא השתכנעו. השלטונות הגבילו את זכויותיהם של היהודים, החרימו את ספריהם, נידו אותם ממשרות ציבוריות ומנעו מהם ללמוד במוסדות ההשכלה הגבוהה. בנותיו של המאמן היהודי נזרקו מבית הספר והוא החליט לקבל הצעה לאמן את טורינו, עד אז מועדון שזכה באליפות אחת ובגביע אחד. מעבר לצ'אנס המקצועי, כך פשוט התאפשר לו לרשום את הילדות לבית ספר פרטי חדש.
הוא הביא איתו את השוער אלדו אוליביירי, שבאותה שנה זכה בגביע העולם עם הנבחרת, וכבר בעונה הראשונה הפך את הגראנאטה לסגנית האלופה – הכי קרוב לאליפות מזה עשור. "ארבשטיין היה חדשן", הסביר ל"גאזטה דלו ספורט" ראף ואלונה, שחקן טורינו ב-1938. "הגישה שלו לכדורגל הייתה שילוב מופלא בין ההשכלה שלו בחינוך גופני לבין הרקע התרבותי העשיר ממנו בא. הוא היה הראשון שהקפיד על חימום מסודר, שימוש בוויטמינים והכניס תכניות אימון מודרניות. הוא העביד אותנו קשה, עשינו תנועה בלי הפסקה, בעטנו שוב ושוב תוך כדי הישענות קדימה וגם התחלנו לעבוד על בעיטות חופשיות. הוא בנה קיר באורך 3 מטרים וגרם לנו להשתפר בכדורים חופשיים. הוא כבש אותנו בדוגמא אישית ותמיד, בגשם או בשמש, היה שם איתנו".
החדשנות של ארבשטיין הפעלתן באה לידי ביטוי גם באימוץ סגנון משחק מהפכני. "בכל פעם שאחד מאיתנו החזיק בכדור, היתר היו צריכים ליצור עבורו 3 אופציות מסירה, לא אחת", נזכר ואלונה באותו ראיון מ-1995. "התחלנו לנצל את האגפים, מקרן עד קרן, ויישמנו סוג של טוטאל פוטבול. פעם בשבוע הייתה לנו שעה שבה הוא היה מצייר על לוח שרטוטים ומסביר בדיוק איך אנחנו צריכים לעמוד במגרש. הוא לימד אותנו לחיות ולהסתדר עם אחרים – ערכים שהיו חשובים עד אז רק כדי לעבוד בתיאטרון".
בינתיים, הלחץ של חוקי הגזע גבר וארבשטיין חשש לשלום משפחתו. הוא פנה לעזרת נשיא המועדון, חברו הקרוב פרוצ'יו נובו, וזה התגייס לחלצו מצרה. בדרך לא דרך, אחרי מסע של למעלה מחודש בצל הפחד, הצליח ארנו להבריח את משפחתו הקרובה בחזרה לבודפשט. שם, האמין, יהיו כולם בטוחים יותר. הוא שמר על קשר עם נובו במסגרת עבודתו החדשה כסוכן טקסטיל של חברה איטלקית, ייעץ לראשי הקבוצה בענייני טקטיקה ואף המליץ להחתים את ולנטינו מאצולה, לימים מגדולי השחקנים בהיסטוריה של הכדורגל האיטלקי.
משפחת ארבשטיין חיה בשנים הבאות תחת רדיפות ופחד מתמיד, מבריוני "צלב החץ" המקומיים או מהנאצים, שפלשו להונגריה בשלב מאוחר יחסית. ב-1944, לאחר הכיבוש הגרמני, נשלח ארנו ארבשטיין למחנה עבודה בכפיה בפאתי בודפשט. הוא הצליח לברוח ותחת שם המשפחה ההונגרי "אגרי" מצא מקלט בחסותו של ראול ולנברג, דיפלומט שבדי שהשתמש במעמדו כדי להציל עשרות אלפי יהודים. הוא שרד בבית מחסה עד שהסובייטים השתלטו על הונגריה. מלחמת העולם השניה הסתיימה והוא חזר לאיטליה.
פרוצ'יו נובו איתר את חברו והחזיר אותו למועדון, תחילה כיועץ מקצועי ולאחר מכן כמנג'ר. "התשוקה לכדורגל עזרה לו לשמור על בריאות נפשית במהלך החוויות הנוראות שעבר במלחמה", סיפרה בתו סוזאנה אגרי. "רק ב-1948 התאחדה כל המשפחה בטורינו והבית שלנו הפך למעון עבור ניצולים וגולים מהונגריה, שהתקבלו בברכה". זה היה רק חלק מהתקומה.
כמו ארבשטיין, טורינו קמה מההריסות ובגדול. תחת שרביטו הפכה הגראנאטה לאחת הקבוצות הטובות ביותר באירופה והשתלטה על איטליה. עם הטקטיקות של המאמן, חיבור מרשים והגדולה של ולנטינו מאצולה, הקבוצה זכתה ב-5 אליפויות רצופות ונכנסה לדפי ההיסטוריה בתור "גראנדה טורינו". גם האידיליה הזו נקטעה.
ב-4 במאי 1949, בעת חזרה ממשחק ידידות בליסבון, התרסק מטוסה של טורינו הגדולה בכנסיית סופרגה סמוך לעיר. שחקני ההרכב, המחליפים, שני מנהלים, מעסה, שלושה עיתונאים ושני מאמנים – כולם נהרגו. הפעם, חמש שנים אחרי שסיוט השואה הסתיים, גם ארנו ארבשטיין לא שרד.
