השנה: 1984. המקום: איצטדיון פארק דה פראנס בפאריז. האירוע: משחק הפתיחה של אליפות אירופה, צרפת נגד דנמרק. אני: עיתונאי צעיר, שנסע בפעם הראשונה בחייו לסקר אירוע כזה. לפני תחילת המשחק אני מזהה המולה רבה ליד יציע העיתונות, בסמוך לדוכן שבו מחלקים בחינם (בחינם!) כוסות של קוקה קולה וקינלי. אני שומע הרבה ספרדית באוויר. בתוך ההמולה אני מזהה את הראש הבלונדי הגבוה של ברנד שוסטר, הסטאר הגרמני הענק של ברצלונה.
ארבע שנים לפני כן שוסטר היה הכוכב הצעיר והמפתיע של נבחרת גרמניה שזכתה ביורו שנערך באיטליה. בעקבות היכולת האדירה שלו הוא עבר לברצלונה, כדי לשתף פעולה עם דייגו ארמנדו מראדונה. זו הייתה צריכה להיות הקבוצה הטובה בעולם, אבל היא לא זכתה אפילו באליפות ובגמר הגביע מול אתלטיק בילבאו, מראדונה השתולל כמו אחרון החוליגנים.
בחזרה לאיצטדיון בפאריז. אני לא מצליח לעכל את כל מה שקורה סביבי. מצד אחד שוסטר, מצד שני האצטדיון הנפלא, מלא ב-45 אלף צופים, ביניהם למעלה מ-15 אלף אוהדים דנים שצובעים את היציע הצפוני באדום בוהק.
ביורו 84 התאהבתי בנבחרת דנמרק. מיכאל לאודרופ היה אז ילד בן 20, אבל כישרון מדהים. הזכיר בתנועות החתוליות שלו את יוהאן קרויף. בכלל, דנמרק ההיא הייתה הנבחרת הכי קרובה להולנד 74' מאז ומעולם. זו הייתה קבוצה מופלאה עם אלפי אוהדים מופלאים. אלו היו ה"רוליגנים" – ההיפך מה"חוליגנים" שהטילו אז את חיתתם על ערי אירופה השלוות. למזלה של צרפת המארחת, אף נבחרת בריטית לא הגיעה ליורו, מה שמנע כנראה התעסקות בחוליגנים אלימים ומגעילים.
We Are Red, We Are White, We Are Danish Dynamite""
קניתי את חולצת הטי-שירט הלבנה עם הסלוגן המנצח הזה והסתובבתי איתה בגאווה גדולה למשך כל האליפות. וגם לאחר מכן, במשך שנים זו הייתה החולצה האהובה עלי עד שהאותיות דהו בכביסה מרוב שימוש.
צרפת ניצחה את דנמרק במשחק הפתיחה משער של מי אם לא מישל פלאטיני. זו הייתה האליפות של פלאטיני. הוא הבקיע 9 שערים ב-5 המשחקים של נבחרת צרפת והוליך אותה לזכייה בתואר הראשון בתולדותיה. באותם ימים פלאטיני היה השחקן הטוב בעולם. רק שנתיים לאחר מכן, במונדיאל של מכסיקו דייגו מראדונה לקח לו את התואר.
אבל ביורו 84 השם מראדונה כמעט ולא הוזכר. זו הייתה האליפות של פלאטיני הצרפתי, אנצו שיפו הבלגי, מיכאל לאודרופ ופרבן אלקייאר לארסן הדנים ופרננדו שאלאנה הפורטוגלי. מישהו חוץ ממני בכלל זוכר את הפורטוגלי עם השפם הענקי? כן, זה היה מזמן, 28 שנים עברו. נצח. אבל הזיכרונות חיים וקיימים.
צרפת נגד יוגוסלביה באצטדיון בסנט אטיין. לפתע, במהלך המשחק, מהומה ענקית על הספסל היוגוסלבי. רק אחרי המשחק התברר שרופא הנבחרת קיבל התקף לב ומת. לפני כן ראינו קונצרט של פלאטיני שהבקיע שלושער מושלם – אחד בימין, אחד בשמאל ואחד בנגיחה בלתי אפשרית נגד הכיוון.
אבל אין ספק שהמשחק הכי גדול התרחש לקראת סיום המסע. חצי הגמר בסטאד ולודרום, צרפת נגד פורטוגל. 60 אלף צופים, אווירה קסומה שלא תחזור עוד. בין הצופים היה גם ילד בן 11, אוהד של מארסיי, שבא עם אבא לראות את המשחק. מי יכול היה להאמין ש-14 שנים מאוחר יותר אותו ילד יהיה היורש של פלאטיני, האיש שיביא לצרפת גביע עולמי. זינאדין זידאן טוען כי המשחק ההוא הינו הגדול ביותר שראה בימי חייו. גם אני אומר את אותו הדבר לגבי עצמי. למרות שבמשך 28 השנים שעברו מאז ראיתי כמה מאות ואלפי משחקים ואף אחד מהם לא היה קרוב למה שהתרחש במארסיי.
כמה עובדות שחייבים לקחת בחשבון כדי להבין מה קרה שם. שנתיים לפני כן, במונדיאל 1982, צרפת הגיעה לחצי הגמר ושיחקה מול מערב גרמניה באצטדיון של סביליה. היא כבר הובילה 1:3 בהארכה ונראה היה שאין סיכוי שהיא תעפיל לגמר הראשון שלה בהיסטוריה. אבל בימים ההם גרמניה הייתה גרמניה. היא השוותה ל-3:3 וניצחה בדו-קרב פנדלים שלאחריו השחקנים הצרפתים התמוטטו. וכל זה אחרי הפגיעה הברוטאלית של טוני שומאכר בפטריק בטיסטון.
שנתיים עברו. צרפת שוב בחצי. היא משחקת בבית. הכול אמור לפעול לטובתה. אבל כדורגל הוא משחק מוזר ופורטוגל הבינונית הובילה בהארכה 1:2. למזלם של הצרפתים המגן ז'אן פרנסואה דומרג, אחד השחקנים הכי אפורים בנבחרת, מציל אותם עם שער שוויון בדקה ה-115. הצרפתים נושמים לרווחה אבל רק לכמה שניות, כי אז הם קולטים שהם בדרך לשחזור הסיוט של סביליה 82. אפשר היה להרגיש את הפאניקה באוויר. גם בקרב השחקנים אבל עוד יותר בקהל. התחושה הייתה ברורה: אם זה יגיע לפנדלים הם לא יעמדו בלחץ, הם יקרסו. ההיסטוריה תחזור על עצמה באופן טראגי.
המשחק נכנס לתוספת הזמן של ההארכה. המתח היה מטורף. ז'אן טיגאנה פרץ מימין, העביר כדור רוחב למרכז ושם ניצב מי אם לא פלאטיני. הוא לא התבלבל, לא מיהר, ובאלגנטיות שלח לרשת – השער הכי חשוב, הכי יקר והכי דרמטי בקריירה שלו. הייתי שם וראיתי את זה מול העיניים. ואני זוכר את הרגע הזה כאילו קרה אתמול. מסוג הרגעים שלעולם לא תשכח ושיעצבו את המשך חייך. הגמר היה אנטי-קליימקס. צרפת ניצחה את ספרד – ש"העיזה" להדיח בפנדלים את דנמרק אהובתי – בלי הרבה בעיות.
יורו 84 היה הראשון מתוך חמש אליפויות אירופה שהייתי נוכח בהן. לפני ארבע שנים התרגשתי עד דמעות כאשר ספרד ניצחה את גרמניה בגמר בווינה ואותו מישל פלאטיני, בכבודו ובעצמו, העניק את הגביע לאיקר קסיאס. אבל שום דבר לא ישתווה ליורו 84' ולאליפות אירופה הכי יפה בחיים שלי.
