תארו לכם מצב דמיוני בו ישראל מארחת ארוע סופר חשוב, ו-72 שעות לפני המשחק הראשון הטרקטורים עוד מיישרים את השטח. ראשים יעופו, שרים יפוטרו, ומבקר המדינה היה מכין עוד דו"ח מפואר שאיש לא היה טורח לקרוא אותו. קחו את הארוע הדמיוני הזה ופשוט תעתיקו אותו למציאות של היום, השמיני ביוני 2012 באוקראינה.
הכניסה לאיצטדיון האולימפי בקייב נראית כמו כאוס אחד גדול. מצד אחד, הוא מגיח מתוך הרחובות של העיר, עומד מוכן ומרשים. מצד שני, הקונסטרוקציות עדיין לא הושלמו, הדחפורים והמנופים עובדים במשמרות כפולות, הבורות שמחכים לשתילי הפרחים בכניסות עדיין ריקים והאמת היא שהאווירה סביב המתחם העצום הזה מזכירה קצת את המזרח התיכון.
אבל נקודת המבט היא שקובעת. כתבות השבוע מכוחות החלוץ שהגיעו לאוקראינה הפחידו את כולם שזו עדיין שבויה במנטאליות של ברית המועצות 25 שנים לאחור ומתנהגת כך. אולי זה נכון, אבל הבוקר הזה היא הפכה לסינדרלה קטנה, במהדורה מוגבלת. הסחבות מוסתרות היטב ונעלי הזכוכית יצאו מהארון.
כי אין איש שלא מתאמץ באנגלית רצוצה או בשפת הסימנים כדי לעזור, לכוון ולהדריך. אין פקיד זועף בביקורת הדרכונים כפי שהדמיון העלה, אלא פקידה עם חיוך שובה, ומסלולים מיוחדים לבאי היורו. נהגי המוניות עפים כמו זבובים כדי להרוויח על נוסע אחד חצי משכורת חודשית, אבל הם מבינים שלא זה לא, וגם כמות יפה של שוטרים תורמת בנושא.
אמרו שאין אווירה של יורו. אבל בעצם, מה היא אותה אווירה? נערות עם פונפונים שימתינו בכל צומת או שבכל קרן רחוב יעמדו אוהדים וישירו מי שלא קופץ פולני? לא זוכר שבמונדיאל בגרמניה יצאת משדה התעופה ונערות בוואריות שמו שרשראות על הצוואר ונתנו נשיקה על כל לחי כדי שתורגש "אווירת יורו".
אווירה של יורו זה שלטים שצועקים בכל מקום שהיורו כאן, או מאות נערים ונערות (שיחסית לתושב הממוצע, האנגלית שלהם היא אוקספורד) שמסתובבים באזורים המרכזיים ומכוונים אוהדים שנוחתים בזרם מואץ בקייב. אווירה של יורו הם האנשים שכל השנה הולכים חמוצים עם פנים של בוקסר זעוף (כך כתוב על האוקראינים במדריך הלונלי פלאנט - זו לא המצאה הזויה).
הם מגניבים חיוך לכל מי שנראה זר, ולא קשה להבחין בזה. אין עולם מושלם אבל נקודת המבט עליו היא זו שמנחה אותנו כיצד לחוש, בטח ברגעים מיוחדים, ואוקראינה, עם כל הקשיים ועל כל הצרות שעברה עד שהגיע לרגע הזה יכולה החל מהערב - להרגיש שהיא היורו, שהיא מרכז העולם לשלושה השבועות הקרובים. ומחר שבחארקוב ולבוב כבר ישחקו באמת אפשר יהיה להכריז -חג יורו שמח.
ולנו, בין טביב ללוזון, בין עונה מדממת לעתיד לא ברור, מותר להוציא לרגע את החרא שאנחנו צפים בו, ולשוט במים המתוקים והממכרים של הכדורגל, לחוש את האהבה שלנו אליו, גם אם זה רומן קצר, שלאחריו המציאות שלנו תיראה עוד יותר נוראית. תהנו.
