ללברקוזן אין צ'אנס נגד פאריס סן ז'רמן. הפערים ביניהן עמוקים מדי. ואם גם מכניסים למשוואה את תקופת הזוהר העוברת על עיר האורות, ותקופת השפל ההופכת לאחרונה את לברקוזן לעיר הבורות (5 הפסדים בשבעה משחקי ליגה והדחה מהגביע הגרמני בבית ע"י קייזרסלאוטרן מליגת המשנה) – המסקנה ברורה: הצרפתים בדרך לרבע הגמר.
למילאן אין סיכוי נגד אתלטיקו מדריד. עם כל הכבוד לשער הפנטסטי של מריו באלוטלי שהביא ניצחון דרמטי על בולוניה בדמדומי המפגש בסן סירו בערב שבת, ויצר לכאורה תחושה של התקדמות עקבית אצל הרוסונרי – קלרנס סיידורף עדיין תועה באפילה. המאמן הטרי עסוק בניסיונות, בבנייה, בחיפוש אחר הציפור האדומה-שחורה האולטימטיבית. אין לו עדיין הרכב קבוע ונוח, אין לו נוסחה, ובעיקר אין לו סגל שיכול לקרוא תיגר על הקולצ'ונרוס ועל ההתפתחות העצומה שלהם. לא העונה. לא במשחק בית וחוץ.
לארסנל אין מה לחפש אצל באיירן מינכן. זו הכרזה שנראית אמנם מרחיקת לכת עד מוגזמת כאשר מדובר בקבוצה המדורגת במקום השני בפרמיירליג, ועוד מי שניצחה אשתקד את אלופת אירופה 0:2 בביתה. אבל האמת היא שפרט לריאל מדריד, ברצלונה, מנצ'סטר סיטי ואולי צ'לסי ביום טוב ומהודק במיוחד – יכולות כל שאר היריבות מליגת האלופות לחפש צילומי אינסטגרם מחמיאים עם פפ גווארדיולה וכוכבי באיירן הדורסניים והרב-גוניים, לא יותר. ארסנל נמצאת בקטגוריה הזו מפני שלאורך 180 דקות אין לה את כח המחץ הדרוש להטריד את הבווארים כיום. בלי תיאו וולקוט וארון ראמזי, עם מסוט אוזיל בדעיכה יחסית, ועם אוליבייה ז'ירו המסובך כרגע בפרשת בגידה ברעייתו, היא חצי בן אדם. מול ליברפול באמירויות זה יכול להיות חצי כוס מלאה. נגד באיירן כפול שתיים, זה כוס ריקה.
למנצ'סטר סיטי יש סיכוי נגד ברצלונה. וזה כבר לא עניין של מה בכך. אי אפשר היה לכתוב את המשפט הזה בעונה שעברה, או לפני שנתיים. אז ספגו הסיטיזנס קיתונות של רותחין על התהום שהפרידה באירופה בין הכסף הגדול לתמורה הקטנה. אז הופנו החיצים לעבר חוסר המיומנות והניסיון שלהם בזירה החדשה. אולי העדר התאמה לאוויר הפסגות המחייב של טורניר הקבוצות היוקרתי והקשה בתבל.
אבל הנה, ה"אז" הזה היה כלא היה. תוך מספר חודשים, מנצ'סטר סיטי נגד ברצלונה הוא קרב מסקרן, מרתק ופתוח לחלוטין. לפחות לפני הבעיטה הראשונה. האשראי למהפך הזה בדעת הקהל נמצא ברובו במנצ'סטר. מן הסתם, גם ברצלונה תרמה לו על ידי רבע גמגום פה, שליש פרכוס שם. אבל התדמית הלכאורה דעיכתית הזו של הבלאוגראנה היא למעשה תוצרת מוחינו וידינו בלבד. ברצלונה לא חוותה שום משבר. אנחנו המשבר. אולי אנחנו לא כל כך אשמים. אחרי שהורגלנו במשך שנים לטיקי ניצחון, טאקה תבוסה, צ'אבי הצגה, מסי שלישיה – חרתנו בליבנו את דמותה של ברצלונה המודרנית כבארסה-גלובטרוטרס. היא המסוגלת לעשות כאוות נפשה.
מתוך מעוז שכזה ברור שהפסד ביתי לוולנסיה (ראשון אחרי שלוש עונות!) ובצורת קצרצרה של כיבושים פרעושיים בחשיכה – הופכים לבכי, נהי, והספדים על סוף עידן. ועל אף ההבדלים התהומיים בין התדמיות של ברסה ומנצ'סטר סיטי, מאותו מקום בדיוק מחלחלים בנו לפתע הספקות על מנואל פלגריני וחבורתו, כאשר הם מפסידים בבית לצ'לסי וחוזרים מנוריץ' עם 0:0. כאלה אנחנו: אם תעניקו לנו רק טוב, קסם ועושר – נראה אתכם כממותות של פאן ואושר. אבל כל מעידה הכי קטנה, כל נפילונת מהאולימפוס הזה – ואתם מסתכנים בהיותכם בעינינו חגבים.
אז כן, גם סיטי וגם בארסה מגיעות למפגש המפתה הזה, כאשר הן שתיים מהקבוצות הטובות בגלובוס. לא שאין להן בעיות. המארחת היא אמנם קבוצת הליגה הפוריה ביבשת, אבל חיסורם של פרננדיניו וקון אגוארו בהחלט הופך את המשימה שלה למפרכת שבעתיים. והאורחת אכן לא ערכה חיזוקים הכרחיים בעורפה המתרכך, ובפירוש עלולה לסבול מכך מול יובטיץ', נאבאס, סילבה, נאסרי, דז'קו ונגרדו, אבל הרי תמיד יש לה עצמה מספיק מאותה תרופה על מנת לפצח הגנות משובחות בעליל ולחפות ולכפר על ליקויים.
ולכן האפשרויות נראות בלתי מוגבלות, והערפל מעל מה שיכול לקרות ויקרה באיתיחאד ובקאמפ נואו, הוא סמיך יותר מתמיד, והרבה יותר משבעת הנוקאאוטים האחרים בשמינית.
