לפני שמונה שנים קיבלנו את אחת העונות המטורפות ביותר בתולדות ליגת האלופות. זו הייתה השנה הראשונה שאופ"א הנהיגה שיטת נוק אאוט כבר משלב שמינית הגמר, שהחליפה את שלב הבתים השני שהיה נהוג בכמה עונות שלפני. המטרה הייתה ברורה: שלב הבתים השני פעל לזכות הקבוצות הגדולות, העשירות והמנוסות, וסינן את כמות ההפתעות. לעומת זאת, מפגשי בית-חוץ מאפשרים יותר צ'אנסים לסינדרלות. וסינדרלות, כידוע, הן נשמת אפם של מפעלי גביע.
וזה עבד. כבר בעונה הראשונה של השיטה החדשה קיבלנו סדרה ארוכה של הפתעות. זה התחיל בשמינית הגמר, כשפורטו עברה את מנצ'סטר יונייטד ודפורטיבו לה קורוניה את יובנטוס. המומנטום נמשך אל רבע הגמר, שם דפור עברה גם את מילאן (עם ה-0:4 המדהים בגומלין), מונאקו גברה על ריאל מדריד, וגם פורטו עברה עוד שלב (עברה את ליון: לא הפתעה). מונאקו לא עצרה גם בחצי הגמר מול צ'לסי, וכך קיבלנו גמר בין הצרפתים לבין פורטו של ז'וזה מוריניו, שגם זכתה בגביע בתום שלב נוק אאוט שהכיל 5 הפתעות. ולא פחות חשוב מכך – היו בו 8 אפשרויות להפתעה.
האפשרויות האלה להפתעה – הן בעצם הדבר היחיד שאופ"א יכולה לעשות כדי לעזור לליגה שלה להכיל יותר הפתעות, שהן, כאמור, רכיב קריטי בהצלחתה של ליגה שחצי ממנה משוחק בשיטת גביע. והאפשרויות האלה להפתעה – הן מה שאותו שלב בתים שני חיסל כמעט לגמרי.
הקביעה הזו, ששלב הבתים השני סינן סינדרלות, איננה שרירותית או מבוססת על תחושה. תראו מה קרה לכמות האפשרויות להפתעה לאורך השנים: בין 95 ל-99, כשהקבוצות עלו משלב הבתים הראשון ישירות לרבע הגמר, קיבלנו 15 מפגשים בעלי פוטנציאל להפתעה מבין 45 מפגשי נוק אאוט. זה שליש. לעומת זאת, בין 2000 ל-2003, שנות שלב הבתים השני, הכמות ירדה לרבע בלבד כשרק ב-8 מ-32 מפגשי הנוק אאוט היה פוטנציאל להפתעה. והירידה הייתה עקבית: 3 מ-6 ב-2001, 2 מ-6 ב-2002 ורק 1 מ-6 ב-2003.
אגב, אחד הדברים שעזר להגדיל את כמות האפשרויות להפתעה הייתה כמובן העובדה שבשנות התשעים ליגת האלופות כללה פחות נציגות מהליגות הגדולות, שנפגשו יותר פעמים עם קבוצות מליגות פחות עשירות. עניין שבעצמו הלך והצטמצם עם הזמן ועם הצפתה של הצ'מפיונס בקבוצות שאינן אלופות, אבל מליגות בכירות, על חשבון אלופות מליגות בכירות פחות.
אז הניסוי של אופ"א קצר הצלחה כבר בשנתו הראשונה, עם כל ההפתעות של 2003/4. עם זאת, גם יותר מדי הפתעות זה לא משהו שראשי הכדורגל האירופי, ולמען האמת גם מרבית האוהדים, רוצים לראות כל שנה. הרייטינג, הקהל והכסף הגדול מגיע ממפגשים בין מועדוני על. צריך סינדרלות, אבל במינון.
וכך, כאילו כדי לאזן, לאורך כל שלב הנוק אאוט של העונה שאחרי לא קיבלנו ולו מפגש אחד עם פוטנציאל אמיתי להפתעה. 0 מ-14. אבל מאז נראה שהמצב התייצב, ובכל אחת מ-6 השנים האחרונות קיבלנו בכל שנה בין 6 ל-8 מפגשים בעלי פוטנציאל. 42 מ-84. בדיוק חצי. שיפור עצום לעומת התקופה של שלב הבתים השני, ואפילו שיפור לעומת שנות התשעים.
אבל בכל פעם שאתה פותר בעיה אחת, בעיות חדשות צצות. ומה שקרה בשנים האחרונות זה שאמנם כמות האפשרויות להפתעה גדלה ונותרה ברמה מספקת, אבל מימוש פוטנציאל ההפתעות צנח. אחרי שבין 98 ל-2002 5 מ-13 המפגשים בעלי פוטנציאל להפתעה אכן נגמרו לטובת האנדרדוג (38%), הרי שבין 2006 ל-2011 המימוש צנח ל-10 מ-42 – רק 23.8%. נתון שמקצין עוד יותר בשלוש השנים האחרונות עם 4 מ-21 – 19% בלבד.
הסיבה היא שליגת האלופות הופכת בשנים האחרונות יותר ויותר לגרסה האירופאית של הליגות המקומיות. והכוונה היא לכך שהיא נשלטת על ידי גאוורדייה הולכת ומצטמקת של מועדוני על. במקום להיות גביע אירופאי אמיתי שנהנה מתחלופה בזהות הקבוצות שמגיעות לשלבים האחרונים, הרי שהשלבים הגבוהים של הצ'מפיונס נראים בכל שנה אותו דבר.
כתבתי את הנתון הבא כאן בשנה שעברה, ועכשיו אתן את הגרסה המעודכנת שלו: מאז שקיים שלב שמינית הגמר (כאמור – מאז 2004), חולקו 144 כרטיסים לשמינית הגמר (16 כפול 9 שנים), כש-13 קבוצות קטפו 94 מהם. במלים אחרות: שני שליש מכל המקומות בשמינית הגמר, בכמעט עשור האחרון, הולכים באופן קבוע לקבוצה קטנה של 13 קבוצות, מתוך אלפי הקבוצות המקצועניות שקיימות באירופה והמאות שמשחקות בליגות הבכירות. ואם זה לא הספיק כדי לזעזע אתכם, אז תשמעו את זה: 9 קבוצות קטפו 75 מהם. כלומר: יותר מחצי מכל המקומות בשמינית גמר ליגת האלופות שמורים לאותן 9 קבוצות, שנה אחרי שנה.
ואלה לא סתם מספרים. כי הקבוצות הללו לא עוצרות בשמינית, כמובן. 49 מ-64 המקומות ברבע הגמר ב-8 השנים האחרונות? שלהן. 32 מ-36 המקומות בחצי הגמר ב-9 השנים האחרונות? גם כן נתפסו על ידי אותה חבורה, שגם זכתה בכל 9 האליפויות האחרונות . אה, כן, וגם עוד 8 מהמפסידות בגמר חברות באותה גווארדייה. כלומר – בכמעט עשור של משחקים, רק מקום אחד בגמר הלך לקבוצה שאיננה מהחבורה הזו – מונאקו ב-2004, וכמעט כל שנה, כל המקומות ברבע הגמר והלאה שייכים לאותה חבורה.
השנה הזו, עם זאת, יכולה בהחלט להיות השנה הכי מפתיעה ומרעננת מאז 2004. קודם כל, ב-4 מ-8 המפגשים בשמינית הגמר יש פוטנציאל להפתעה (ניקוסיה על ליון, לברקוזן על ברצלונה, צסק"א על ריאל ובאזל על באיירן). בנוסף, השנה רק 8 מ-16 הכרטיסים לשמינית נלקחו על ידי אותה חבורה של 13 קבוצות. אני אומר "רק" כי 8 מ-16 זה פחות מהשני שליש שאנחנו רגילים בשנים האחרונות.
אבל גם נקבל כמה הפתעות כבר בשמינית הגמר, ועוד אחת או שתיים בהמשך, ואולי אפילו נציגה בגמר שאיננה מאותה חבורה מובילה, אל תתנו לזה להטעות אתכם. ליגת האלופות איננה "גביע אירופאי" טיפוסי. היא ליגה לכל דבר, בעצם – היא ליגת העל של אירופה. ובתוכה קיימת חבורה של קבוצות על, ששולטות בה. ואם לא יבוא שינוי נוסף, היא תהפוך במוקדם ולא במאוחר לליגה כמו כל ליגה אחרת שאנחנו מכירים – 3-4 קבוצות עם סיכוי לזכייה, כשכל היתר רק רוצות לשרוד.
מה אפשר לעשות? יש כמה רעיונות שרצים ברחבי היבשת, אצל עיתונאים ואוהדים ובעלי תפקידים. אחד מהם, שאני אוהב במיוחד, הוא לקיים שלב בתים ארוך יותר, כשממנו עולים לשלב נוק אאוט שכולל רק משחק אחד – בבית של הקבוצה שסיימה במאזן טוב יותר את שלב הבתים. שלב בתים ארוך יותר אומר פחות בתים - ומבטיח יותר מפגשים בין קבוצות גדולות (=כסף), שלב נוק אאוט של משחק אחד מחזיר את תחושת הגביע לתחרות ומגדיל את האפשרויות להפתעות.
אבל בנקודה הזו פחות חשוב הרעיון המדוייק – חשוב רק להציף את התחושה ולעורר את הדיון. לפני שברסה-ריאל יהיה המשחק היחיד שבאמת משנה משהו, ולא רק בליגה הספרדית.
