מוצ"ש, 16.2, 20:55
מאת: לוקאס פודולסקי
עבור: בסטיאן שוויינשטייגר
שווייני יא אח שלי,
בשבוע שעבר קראתי את חילופי המיילים בין רונאלדו ורוני, ואמרתי לעצמי: וואללה, רעיון. בוא נראה אם אני אצליח לכתוב משהו נורמלי, או לפחות קריא, לחברי הטוב שווייני, ובעיקר נראה מה הוא יענה לי ואם אצליח להבין את מה שהוא יכתוב.
בהתחלה פחדתי שאהיה עייף ולא יהיה לי כוח לכתוב, אבל הבוס עשה לי היום טובה ענקית והשאיר אותי על הספסל כל המשחק עם בלקבורן בגביע. הוא שומר אותי רענן למפגש איתכם, ואלוהים שומר עלי מלהיות חלק מהביזיון. הפסדנו לרוברס ועפנו מהגביע. אין לך מושג מה שהלך פה. האוהדים שרקו לנו בוז, ונגר היה חיוור יותר מהיוגורט הטבעי הזה שלכם שלא מוכרים כאן בלונדון וצרח עלינו כמו משוגע. עכשיו הוא אומר שנגדכם אנחנו צריכים להביא למגרש את "רוח הלחימה של צ'לסי". אוי, סורי. מתנצל בפניך שהזכרתי לך את צ'לסי. מקווה שאתה כבר נרדם בלילות גם אחרי שאתה שומע את השם הזה.
ברור שאתם פייבוריטים אדירים בדו-קרב הזה. אולי זה יכול לתת לנו קצת רוח גבית, כי זה בדיוק הפוך לבלקבורן. בשבת כולם חיכו שנדרוס, עכשיו כולם מצפים שתמרחו אותנו כמו אנשובי על גבעולי האמירויות. אבל קשה לי לראות באמת מאיפה ניקח לא את האמונה, התקווה וההקרבה – אלא את היכולת. אין לך מושג איזו קרחנה הולכת אצלנו העונה הזאת. אני אמנם כאן בעונת בכורה, אבל סביבי אני שומע אנשים שאומרים כי זו הפעם הראשונה ש"וונגר באמת איבד את זה".
אם לשים אצבע על הצרות שלנו, אז צריך אצבע ענקית במיוחד. כזו שהולכת מהחוד לעורף. כי באמצע אנחנו דווקא בסדר. יש לנו אחלה קישור. אפילו נוצץ. יותר טוב משלכם. ביום בהיר ג'קי ווילשר וסאנטי קאסורלה לא רואים איש ממטר. ובימים שהבוס היה מספיק עיוור כדי לשבץ את וולקוט במרכז השדה, היה לנו בכלל קישור שמתקרב לכוכב נגה, וזה עוד בלי שהזכרתי, מטעמי צניעות, את הכוכב מספר 9. הנה, תראה, למרות המספר על חולצתי גם אני שייך הרבה יותר למרכז, או לשמאל, מאשר להתקפה.
אבל מה תעזור לנו בטן שרירית, אלגנטית וחתיכית, אם הראש והרגליים לא משתפים פעולה. איך בדיוק נכבוש נגד ההגנה המוצקה שלכם – יא ממזרים, לא ספגתם בכלל בכל ארבעת המשחקים האחרונים, הא – אם פרט ל-WALLCOT יש לנו רק WALL. ונגר לא יודע לקנות חלוצים. או לשמור עליהם במועדון. אם דוד בן גוריון היה מתייחס ככה לחלוצים, ישראל הייתה קמה באוגנדה. ראית את ג'רביניו? נראה לי שהוא למד את הכדורגל שלו באוגנדה. על אוליבייה ז'ירו שמעת? שחקן נהדר. ממשפחת אוליבייה. לורנס אוליבייה.
וזה עוד כלום לעומת מה שהלך בהגנה שלנו. בעיקר בצד השמאלי שלה, זה שאמור לעזור לי לצאת לפריצות לאורך הקו. אז ככה: לפחות ונגר מחל על כבודו והצליח להיפטר מאנדרה סנטוס, שבכל פעם שעלה בהרכב החבר'ה כמעט חזרו בתשובה: ירדו על ארבע (בגלל פיק ברכיים) והתחילו להתפלל. קירן גיבס היה דווקא סבבה, אבל הוא נפצע, והבוס עשה דבר נכון: צ'ק שמן תמורת מגן שמאלי תותח – נאצ'ו מונריאל. אבל איזה באסה: מונריאל לא יכול לשחק באלופות. מה שאומר שחזרנו אל בורות המים, השוק והכיכר (תלייה). בסיוטים שלי מופיעים הסילונים שלכם מימין ומשמאל – לאם, ריברי, רובן – ומחליפים ביניהם בסיטונות גם אגפים וגם את הספרות על לוח התוצאות.
אבל כמו שכבר רמזתי לך, אחי, הנחמה נמצאת בכך שיותר גרוע לא יכול להיות. עפנו מהגביעים אצל קבוצות מיקום אחר ונחות, בפרמיירליג אנחנו מנסים לגרד מקום רביעי בקושי, ומה שנשאר לנו כדי להימנע משנה שמינית ברציפות של בצורת גורפת ומקפת, זה הצ'מפיונס ליג. לכן, אתה יודע כמה אני אוהב אותך ושומר לך חסד נעורים על ימי בוואריה העליזים שלנו ביחד, אז אולי תסלח לי אם פה ושם הערב באמירויות אחלוף על פניך ואצעק לך באוזן "צ'לסי. פנדל. צ'לסי".
יום א', 17.2, 12:18
מאת: בסטיאן שוויינשטייגר
אל: לוקאס פודולסקי
אוי פולדי, פולדי, פולדי,
אתה אף פעם לא לומד לקח, הא, ילד מגודל שלי? כמה פעמים במינכן הזהרתי אותך מהלשון שלך, ואתה נפלת בכל פעם מחדש במלתעות של פליקס (מאגאת) האיום. אתה רוצה עכשיו טיפולים דומים באנגליה? בשביל מה לך להעלות את כל זרמי המחשבה והתודעה שלך על הנייר? אתה לא מבין שמאז שהפכת למלך הציטוטים הגרמני ("אני אוהב לשחק שחמט, בעיקר בגלל הקוביה"), כל העולם ואשתו רק אורבים לך בפינה וממתינים לעוד איזו פנינה שלך? לא יכולת להתאפק ולדבר איתי בארבע אוזניים?!
אבל אתה בסך הכל די צודק. אצלכם סקנדל, אצלנו פסטיבל. הכל נופל בדיוק לתוך הפאזל. כמעט בדיוק. כי אם תשאל את אריין רובן, הוא דווקא יתאר לך מצב של כאוס. מתוסכל לאללה, ההולנדי הזועף. אנחנו משחקים כל כך טוב בלעדיו, ריברי נמצא בכושר שיא ועושה מבצעים שבאמת שווים שניים – אחד ועוד אחד בתוך בן אדם אחד – שרובן יוצא מההרכב, מכליו ומדעתו. השבוע בוולפסבורג הוא התפרץ על המאמן. אני במקום רובן הייתי מתחבא עכשיו חודש בכוך של אנה פרנק באמסטרדם.
בכלל, אתה לא מאמין מה עובר על היינקס. בן 67, מביא אותנו לפסגות של ביצועים יעילים ואמנותיים – שמע, אנחנו ממש רוקדים על המגרש – ולא מתרכך, לא לוקח שבויים. היינו בחודש שעבר במחנה אימון בקטאר. עזוב את העושר העצום והמודרניזציה בכל פינה. בקושי ראינו את זה מחלון האוטובוס. לא רק שהוגבלנו למלון ולמדשאה, אלא שבוקר אחד, כאשר טוני קרוס ואני הופענו לאימון עם גרביים לבנים, הבוס התחיל להשתולל. "אמרתי שכולם מתאמנים עם גרביים שחורים", הוא צעק כאילו ירינו זה עתה במנואל נוייר וניקינו את הדם עם סרט הקפטן. הוא לא ויתר, שלח אותנו להחליף גרביים, ונאם שעתיים על "חשיבותה של משמעת קבוצתית שמתחילה בגרביים ומסתיימת בביצוע עבירות ברחבה".
זה היה, ישנו ויהיה יופ היינקס. מאז ולעולם. מי שחושב שהוא מתקשח בגלל שנותרו לו רק ארבעה חודשים איתנו, או כדי שלא נאמר את השם המפורש "פפ" בסביבתו, לא מכיר את האיש, על רצינותו, אופיו, ולחייו הבוערות באדום לוהט גם במהלך סופת גשם. אם תחבר את החיוורון של ונגר והסומק של היינקס, תקבל את הפרצוף של החנון שנישק את בר רפאלי בגמר הפוטבול.
מה שבטוח: היינקס שיחק אותה, והפך את המשימה של גווארדיולה בעונה הבאה למפרכת שבעתיים. באיירן הזו היא הטובה בהיסטוריה, כך הוא טען, וקשה להתווכח איתו. לא סתם אני כותב את זה, כי מיד אחרי זה הוא אמר ש"סרחי בוסקטס ושוויינשטייגר הם הקשרים הטובים בתבל כיום". הסמקתי, אבל אני מקווה שאתה גם תגיד שקשה להתווכח איתו.
היינקס אחראי לשתי ההברקות ששינו את פנינו העונה. יכול להיות שהוא הגיע אליהן בעצת הנס, רומניגה, ומתיאס זאמר, המנכ"ל הספורטיבי שהחליף באוגוסט את כריסטיאן נרלינגר המפוטר ומעניק לנו השראה ובטחון רבים. אבל זה לא משנה. מה שברור הוא שחאבי מרטינז ומאריו מנדזוקיץ' הם שני הברגים שהפכו את באיירן שלנו למפלצת. אולי לאגדה. פולדי, בעזרת הקשר האחורי הספרדי הזה, ווילדע חייע של ממש, והחלוץ הקרואטי שאיש לא ידע איזה סקורר מחונן הוא, אנחנו משחקים כדורגל שמשלב כוח וטכניקה, פיזיות וסגנון, וממשחק למשחק אנחנו מרגישים שאנחנו עולים עוד ועוד מדרגה ושלב בטיפוס לאולימפוס, ושאו-טו-טו לא יהיה מי שיעצור אותנו. אנחנו כרגע באיירן טורנדו מינכן.
צדקת איפוא. המטרה היא להעיף אתכם לכל הרוחות. לכן בזמן המשחק אתה מוזמן לנסות ללחוש לי כאוות נפשך. רק תזכור שעל מנת להגיע לאוזן שלי תצטרך לנעול את הנעליים של אוסיין בולט.
