בתחילת החודש חגגתי 29 שנים לחיי, משמע כ-20 שנים של צפייה בכדורגל, פלוס מינוס. עברתי את לופא קדוש בבית"ר ת"א, חוויתי את אוטו ריהאגל ויוון ביורו 2004, ונאלצתי לצפות גם בגרנט וקשטן בנבחרת ישראל. בונקר כמו זה של מוריניו ואינטר בקמפ נואו אמש לא ראיתי בימי חיי. מקווה שגם לא אראה.
כדורגל הוא משחק של קהל. בלי קהל - אין כדורגל, ובלי כדורגל - אין קהל. מכל האנשים, דווקא ממוריניו ציפיתי שיבין את זה. טעיתי. אמש הוא איבד את מעט הקרדיט שעוד נותר לו אצלי.
מוריניו עוד יתרץ – עשרה שחקנים מהדקה ה-28' וכו' – אבל שום תירוץ לא יעזור. ראינו גם את 28 הדקות הראשונות. ביזיון היא מילה קטנה מדי בשביל לתאר את הצורה המבישה בה אינטר שיחקה אמש, צורה שרק מרחיקה אנשים מהמגרשים ומהמסכים, ובסופו של דבר רק פוגעת בענף. האם כך צריכה להיראות קבוצה כמו אינטר בחצי גמר ליגת האלופות? האם היא לא הייתה מסוגלת לעבור את ברצלונה גם במשחק "רגיל", או לפחות קצת פחות הגנתי? במקרים כאלה נוהגים לומר ש-"המטרה מקדשת את האמצעים". חבל שהמטרה שעמדה לנגד עיניו של הפורטוגלי לא הייתה קצת יותר ארוכת טווח מעבר ל-22 במאי.
גווארדיולה בתפקיד אלישע לוי
שיהיה ברור – אינטר תופיע בגמר ליגת האלופות השנה בגלל הנחישות, ההקרבה ורוח הלחימה של שחקניה, אבל גם בגלל המון מזל. ברצלונה הייתה ראויה לעוד שער אחד לפחות, אם לא יותר. זה השפיץ של הנעל שלא פגע.
ואחרי כל אלה חייבים להודות - זה באמת היה נוק-אאוט מסחרר של מוריניו על גווארדיולה. פחות בגלל איזו הברקה יוצאת דופן של הפורטוגלי, ויותר בגלל הכישלון של הספרדי.
אז נכון, אחרי משחק כל-כך חד צדדי בשליטת הקטלונים קשה לבוא בטענות למאמן. ובכל זאת, קשה להתעלם מהטעויות של גווארדיולה, שהחלו עוד בשבוע שעבר, אז ביצע חילוף אחד בלבד במהלך המשחק כולו. הפעם פתח גווארדיולה עם מערך הגנתי מדי, עם מיליטו כמגן שמאלי, ואיחר להבין שאין בו שום צורך. עם השארתו של הנרי (שוב) על הספסל וההעדפה של ג'פרן הצעיר והבלתי מנוסה עוד אפשר איכשהו להתווכח (עיין ערך אלישע לוי ומוחמד כליבאת), אבל קשה יותר יהיה להבין את הוצאתו של זלאטן בדקה ה-63', במשחק שכל כולו התקפה מול הגנה. ושיקום מי שלא חלף בראשו - מיד אחרי החמצה של בויאן בדקות הסיום - המשפט: "זלאטן היה שם את זה בטוח". סיידו קייטה, אגב, שכבש את שערו האחרון אי שם ב-2009, סיים את כל 90 הדקות על המגרש.
תתחילו לשנן: "מסי לא הגיע"
לא צריך להיות נביא גדול כדי לנחש שעיקר הדיון בימים הקרובים יהיה סביב היכולת הירודה של ליאו מסי בשני המשחקים החשובים כל-כך מול אינטר. גם אם אתם לא חובבי כדורגל, את המשפט "מסי לא הגיע" כדאי לכם לשנן היטב – קרוב לוודאי שהוא יוכל להציל אתכם בכל שיחת חולין שתתקעו בה באירועים חברתיים.
במהלך העונה, כשהמאמן הקטלוני העביר את מסי מאגף ימין אל המרכז, הוא קיבל ממנו תפוקה חלומית: מסי פשוט החל לכבוש בצרורות. לכאורה זה הרי ברור - שחקן שמאיים על השער כמו מסי, טוב יהיה אם ישחק קרוב אליו ככל האפשר. אלא שמול המגננה של אינטר - עם קיבו, קמביאסו, סניידר ושאר הבלמים לעת מצוא - למסי לא היה שום סיכוי במרכז הפקוק כל-כך. הפתרון הנכון היה להסיט את מסי בחזרה לאגף, שם מרחב המחייה גדול יותר, ולתת לו לפרוח משם. גווארדיולה העדיף להמשיך ולסמוך על פדרו ואלבס באגף, וקיבל מהם בעיקר אינסוף הגבהות סתמיות.
גועל אחרון לסיום
יש משחקים שבכל אירופה עוקבים אחריהם בציפייה רבה, ומיישמים מהם לקחים. אני מאוד מקווה שחצי הגמר אמש לא היה אחד מהם, אם כי צריך לזכור – בסופו של דבר מוריניו הפסיד 1:0. במילים אחרות, בשלב הבתים אפילו בונקר כזה לא היה עוזר לו. ואולי זהו הלקח הנכון יותר לעתיד.
רק על ההתחזות המגעילה של סרחיו בוסקטס הגיע לבארסה לעוף בחצי הגמר. הגיע הזמן לעשות סוף להצגות האלה, שרק מסיחות את הדעת מההצגות האמיתיות על המגרש. העונה נשארה רק עוד אחת כזאת, ב-22 במאי. עשו טובה - הצגות תעשו שם רק עם הכדור.