בעודי עומד בלובי המלון, נפתחה דלת המעלית וממנה יצא, אלגנטי כתמיד, חורחה ולדאנו. לא בכל יום יוצא לך להיתקל באדם שהבקיע שער בגמר מונדיאל עם נבחרת ארגנטינה, ששיחק בריאל מדריד, אימן אותה ונחשב כיום לאחד מפרשני הכדורגל המובילים בעולם דובר הספרדית.
"בוקר טוב חורחה", אני פונה אליו ומציג את עצמי. "ראית את המשחק אתמול? מה אתה אומר?" ולדאנו מחייך. "זה היה כמו מסיבת ריקודים שהרקדנים לא הגיעו אליה", הוא מחייך ומוסיף, לפני שהוא נעלם באחד מחדרי הישיבות במלון, "הערב יהיה משחק שונה לגמרי".
סביר להניח שיהיה משחק שונה, כי קשה להאמין שבאיירן מינכן תתגונן כפי שעשתה אתמול צ'לסי. "אוטובוס ברחבת החמש", הייתה הכותרת של העיתון "אס" הבוקר. וכמה נכון. מוריניו הגיע אמש לוויסנטה קלדרון כדי לסגור את המשחק, למנוע מאתלטיקו כל אפשרות להבקיע. והוא הצליח. פרננדו טורס היה השחקן ההתקפי היחיד של צ'לסי אתמול, והוא היה כל כך מבודד. עשרות מטרים מיתר עשרת חבריו, שהתחפרו מאחור.
לזכותו של מוריניו ייאמר כי הוא חסר את השחקן היצירתי ביותר שלו, אדן הזאר הפצוע. כשהבלגי משחק, צ'לסי היא קבוצה שונה לחלוטין. והוא כנראה יהיה כשיר לגומלין ביום רביעי הבא בסטמפורד ברידג'. מי שלא יהיו שם הם ארבעה: השוער פטר צ'ך, הבלם והמנהיג ג'ון טרי ושניים מהקשרים הדפנסיביים, ג'ון אובי מיקל ופרנק למפארד.
אם נחזור לרגע לפרננדו טורס, שחזר אתמול לקלדרון בפעם הראשונה אחרי 7 שנים, ושיחק מול הקבוצה שהוא הכי אוהב בעולם, ניסיתי לתהות מה עבר לו בראש כשהוא עלה לכר הדשא וקיבל אהבה שכזו מ-55 אלף אוהדי אתלטיקו, שזכרו לו כמובן את ימיו הגדולים במדי ה"רוחיבלנקוס".
מוריניו אמר שהוא מקצוען וישחק בכל ליבו עבור צ'לסי. בסדר, זה ברור. ובכל זאת, "אל ניניו" גדל במגרש הזה, עם האוהדים האלה. אני בטוח שזו הייתה חוויה משונה עבורו. מוריניו לעומת זאת קיבל קללות מאוהדי אתלטיקו מהרגע שעלה למגרש. לתומי חשבתי שאוהדי אתלטיקו לא יתייחסו אליו יותר מדי, כי בשלוש השנים שלו במדריד הוא אימן את ריאל, ועם האוהדים של ה"בלאנקוס" היו לו יחסי אהבה-שנאה. אבל כנראה שאת מוריניו לא אוהבים בכל מקום...
אתלטיקו אולי לא תזכה העונה בליגת האלופות, אולי אפילו לא תגיע לגמר, אבל תואר אחד כבר מובטח לה: יש לה את הקהל הכי טוב באירופה. להיות במשחק ביתי גדול בקלדרון זה הדבר הכי קרוב שקיים באירופה ומזכיר משחק כדורגל בדרום אמריקה. עם כל הכבוד לאוהדי ריאל ובארסה ואפילו לאלה של דורטמונד וליברפול, הקהל של אתלטיקו מדריד הוא ברמה אחרת. מעודד לאורך כל המשחק, לא מפסיק לשיר, לא מפסיק לתת את שואו ביציעים.
אולי בטלוויזיה לא רואים את זה, אבל האווירה בחצי השעה שלפני המשחק וגם אחרי שהמשחק מסתיים, היא לא פחות ממדהימה. האהבה של האוהדים לקולצ'ונרוס לא יודעת גבולות. כשפטר צ'ך נפצע ומסתבר שהוא לא יכול להמשיך, הקהל האדום-לבן מתחיל לקרוא בקול גדול: "קורטואה, קורטואה!". השוער הבלגי הצעיר מניף יד בביישנות ומודה לאוהדים. והם ממשיכים "קורטואה, קרטואה!".
המסר ברור: טיבו, בבקשה אל תעזוב אותנו! כולם יודעים שקורטואה שייך לצ'לסי וכולם יודעים שהוא נקשר בשלוש השנים האחרונות בעבותות לאתלטיקו ולאוהדים. הם לא רוצים שהוא יעזוב בעונה הבאה לצ'לסי, במידה שהפציעה של צ'ך תסתבך.
0:0 במחצית הראשונה. כשאתלטיקו עולה למגרש אחרי ההפסקה הרמקולים רועמים עם שיר של "איי סי די סי". אני יודע שסנט פאולי עולה למגרש עם "פעמוני הגהינום" של להקת המטאל האוסטרלית הוותיקה. אבל אתלטיקו? זה חדש. וזה מרענן. וזה מוסיף אדרנלין. גם המחצית השנייה מסתיימת בלי שערים. ועכשיו כולם עושים את החשבונות לקראת הגומלין. למי עדיף ה-0:0 הזה? לכאורה לצ'לסי, שלא הפסידה במדריד ותארח את המשחק המכריע. אבל באתלטיקו מרגישים בסך הכל לא רע עם התוצאה.
בלונדון, לצ'לסי לא תהיה ברירה והיא תתקוף. היא חייבת להבקיע. וזה יאפשר קצת יותר מרחב פעולה לספרדים בהתקפה. אם אתלטיקו תצליח לכבוש שער חוץ, יהיה לצ'לסי קשה מאוד לכבוש פעמיים. אתלטיקו היא קבוצת ההגנה הטובה באירופה ומעט מאוד קבוצות, אם בכלל, כבשו מולה פעמיים. מעבר לכך, אתלטיקו יצאה מהמשחק בתחושה שהיא קבוצה טובה יותר מצ'לסי. ועם התחושה הזו היא תגיע בשבוע הבא ללונדון במטרה להעפיל לגמר גביע אלופות ראשון אחרי 40 שנה.
