למרות שכל הדבר הזה קרה לפני חודש בערך, זה עדיין מרגיש טרי. ועכשיו, כשהגמר קרוב מאי פעם, זה אפילו כואב יותר לנו, אוהדי לדורטמונד. בלילה של ה-22 באפריל, כאשר נודע לנו שה'בילד' הולך לפרסם סיפור גדול, הייתה לי תחושה לא נוחה ולא ממש מוסברת. כמה דקות לאחר מכן הגיעה ההלם: מריו גצה הולך לבאיירן מינכן.
אחרי שבהיתי במסך שלי בחוסר אמון לכמה שניות, השתלטה עליי תחושה של ריקנות. דווקא אתה? נכון, השמועה הזו היתה באוויר זמן רב וידענו שיש בה מעט אמת, אבל בכל זאת היה קשה לראות את זה. האישור של דורטמונד הגיע למחרת בבוקר ואיתו, שוב, אותן תחושות נוראיות. בגדו בנו. בגדת בנו.
נאמנות? מה זה?
בהתחלה, אני פשוט הרגשתי מאוכזב כמו שלא הרגשתי מעולם. עצם העובדה שזה אתה, מריו יקירי, שברח ליריביתינו העיקרית שלנו, פשוט נראית בלתי מוסברת ולא הגיונית. כי אתה חלק מאיתנו. מהיום הראשון שבו לבשת את המדים הצהובים-שחורים. לכן יהיה לכולנו קשה הרבה יותר לסלוח ואני לא יודע אם נצליח בכך אי פעם.
אלא שיומיים אחרי שהתפוצץ כל הסיפור, אני חייב להודות שכבר לא הייתי כל כך מופתע. תמיד ידעתי שאתה רוצה להגיע לגדולות, וזה דבר שעלול לגרום לך לוותר על ערכים כמו נאמנות. אוהדי דורטמונד רבים רואים את ההחלטה שלך כבגידה, אבל זו רק התוצאה ההגיונית של השאיפה שלך. באיירן הגיע לשלושה מארבעת משחקי גמר ליגת האלופות האחרונים ומזה שנים רבות נחשבת לאחת הטובות באירופה.
כל זה, בשילוב של עבודה עם מאמן ברמה עולמית כמו פפ גווארדיולה, מובילים להחלטה הדי-לגיטימית לקחת את הנתיב השנוי במחלוקת לאליאנץ ארנה. אין ספק שגם משכורת שנתית של 10 מיליון יורו עזרה בכך. לכן, על פניו, אין לאוהדי דורטמונד שום סיבה להרגיש כל כך שבורים.
למרבה הצער, זה לא כל כך קל.
כי הכדורגל נשלט על ידי רגשות - יותר מכל ספורט אחר - ולעיתים עד לרמות מדאיגות. בדורטמונד, תמיד היה נדמה שה"חוקים" הללו חלים אפילו בצורה קיצונית יותר. השחקנים שלה, במיוחד העונה, נראו ככאלו שרודפים אחרי חלום הילדות שלהם ורק אחר כך אחרי הכסף. נכון, גם שינג'י קגאווה ונורי שאהין עזבו למחוזות רחוקים, אבל במקרה שלך, מריו, הסיפור שונה לגמרי.
החלטה של ילד בן 20
יצאת מהאקדמיית הנוער של דורטמונד. קח לדוגמה את מאטס הומלס. כותרות וגביעים אף פעם לא היו חשובים לו כמו הצלחה על המגרש. הוא רצה להיות מעורב במשהו מיוחד. לכן, הוא לא אמר "כן" לכסף גדול כמו זה של באיירן.
רוב אוהדי דורטמונד בוודאי מרגישים שהם התעוררו מאיזה חלום יפה עכשיו, ומה שמעציב אותי במיוחד הוא חוסר החרטה שלך כלפי האוהדים הנוכחיים שלך. אתה חייב הרבה לדורטמונד.
אבל - וזה אבל גדול - גם דורטמונד חייבת לך הכרת תודה.
אז לפני שנפרדים, אני אגיד לך תודה, למרות הכל, על שלוש שנים מדהימות. היה תענוג לראות אותך משחק כדורגל באיצטדיון היפה ביותר בעולם וכשאני אראה אותך במדים של באיירן זה פשוט ירגיש לי לא טבעי. לא נכון.
אני דווקא לא אצטרף למקהלה של אלו שישרקו לך בוז, כי אתה בכל זאת ילד בן 20 בסך הכל, אבל כמה חבל שלא היית יכול להיפרד מאיתנו יפה. עם איזה שער בוומבלי ועם גביע האלופות שהיה מפצה על כל הסבל שגרמת לנו.
עם זאת, אני מאחל לך רק הצלחה, אבל בערבון מוגבל, כן? אני בדרך כלל עוקב אחרי כל שחקני דורטמונד לשעבר ואני אפילו מצליח ליהנות מהם מדי פעם כשהם מבקיעים נגדנו. במקרה שלך, זה יהיה קצת קשה.
המאמר תורגם מהשפה הגרמנית ונכתב על ידי דייויד שייפר
