הריח החריף היה בלתי נסבל. קאנטונה היה אהוב נפש, גיבור ילדות, אבל הצחנה המעיקה שעלתה מהנעל שלו, אם היא אכן היתה שלו. אז הצחנה היתה אסון אקולוגי. זו אותה נעל שהבקיעה את שער הניצחון מול ליברפול בגמר הגביע האנגלי ב-96. דוד דייב טוען שהוא תפס אותו בדרך חזרה אל הדשא של וומבלי וסחט אותה ממנו בתחנונים.
והנה, נובמבר 98', היא מונחת לה שם, על הדשבורד. בכל רכב נורמלי יש בובה חיננית או עץ ריחני, אבל במונית של דייב ניצבה הוד מסריחותה. מוצגת שם כמפגע תברואתי ומשחררת לאוויר של מנצ'סטר חלקיקים ארומטיים שלא היו מביישים גם את האכזריים שבמכשירי העינוי ומאמללת כל לקוח מסכן ששגה ובחר להשתמש דווקא בשירותי ההסעה של אוהד כדורגל משוגע.
למנצ'סטר, הגענו בכדי לבקר את דודה אוליב, אחות של אמא, ואת בעלה דייב, שירדו מהארץ בשנת 86 ומאז התמקמו בעיר. דייב היה מוכן לעשות הכול כדי לגור שם. יונייטד הייתה אהבת חייו. בכל נסיעה לאנגליה לדוד דייב, השיא היה ביום של משחק.
הנעל, כמו תמיד, היתה מונחת שם. אמונה תפלה של הדוד מאז שהשיג אותה, ובכל יום שבו הצטלבו משחק של יונייטד ומשמרת במונית, היא הייתה חייבת להיות מוחצנת ברכב, כמעין פולחן, במקום שכולם יראו אותה.
הנוסעים שנכנסו באותו יום למונית, יצאו בכעס לאחר כמה שניות של מאבק חושי בניחוח הנורא. האמיצים שהחליטו להישאר, אטמו את האף עד הגעתם ליעד. את דייב זה לא עניין. לא השיעולים הנוראיים שבקעו מהמושב האחורי, לא הפרצופים הרותחים שהציצו בו מן הראי, לא התלונות וגם לא הנזק הכלכלי. מבחינתו, באותו יום השדים האדומים צריכים אותו כדי לאסוף עוד שלוש נקודות.
ישבתי במושב הקדמי והייתי חצי משועשע מתגובות הנוסעים ומההתנהגות האדישה שלו כלפיהן. אז הריח מהנעל היה בלתי נסבל, אבל זה היה מחיר סביר תמורת צפייה בסצנות שהתנהלו במונית. רגע לפני ההגעה לאצטדיון, הוא ביקש ממני לתת לו יד, הוא אחז בה וכופף אל מתחת לכסא הנהג שלו. "אתה מרגיש את זה"? "מסטיק?" השבתי בהיסוס. - "לא סתם מסטיק, המסטיק של סר פרגסון". "באמת?" הייתי בטרוף. - "פגשתי אותו אחרי אחד המשחקים בשנה שעברה וביקשתי ממנו. הוא הסתכל במבט מוזר וגיחך. אבל בסוף הסכים לתת לי אותו. הדבקתי אותו פה מתחת למושב כאות של כבוד למונית. איזו מזכרת אה?".
בדצמבר 1999 אוליב ודייב חזרו לישראל. היא מאוד התגעגעה לארץ וגם המצב הכלכלי באנגליה לא היה משהו. דייב היה גמור מזה. זה היה רגע אחרי עונת הטרבל האדירה של היונייטד. אבל היא הכריחה אותו. ה–19 באפריל 2000, ליל הסדר, היה גם הפעם האחרונה שראיתי אותו.
באותו ערב יונייטד שיחקה נגד ריאל מדריד בגומלין רבע גמר ליגת האלופות, ואחרי 0:0 במשחק הראשון בספרד, דייב, אני וכל שד אדום בעולם התכוננו לרגע מכונן נוסף בהסטוריה. רק מה, ליל הסדר מתקיים במקביל.
חמש דקות אחרי שאוליב ודייב הופיעו, אוליב קפצה פתאום מהספה בסלון ורצה נסערת לכיוון המטבח. אמא מיהרה בעקבותיה. אף אחד מהאורחים האחרים לא הבחין בזה. הסתתרתי מאחורי דלת המטבח והצלחתי רק לשמוע שדודה אוליב בוכה ואומרת משהו על זה שאתמול הדוד דייב חזר בלילה הביתה עם כתם של ליפסטיק על הצוואר. אמא ניסתה להרגיע אותה, ואני בכלל לא הבנתי למה שדוד דייב ימרח על עצמו ליפסטיק. ועוד על הצוואר. אז חזרתי לסלון.
אחרי חצי שעה בתוך הסדר ודוד דייב אמר שצריך למהר כי עוד שעה נפתח המשחק ואין סיכוי שהוא לא צופה בו. אמא שיגרה אליו מבט ואמרה בטון נוזף "לא צופים בשום משחק עד שלא מסיימים את כל ההגדה". דייב נראה נראה כועס. לחשתי לו שזה בסדר, שגם ככה כולם נשברים אחרי האוכל, ככה שבטח נספיק למחצית השנייה.
הוא היה ממש עצבני, טלטל את הרגליים ללא הפסקה והציץ כל שנייה בשעון. לקראת אחת עשרה התחלנו לפלוש לכיוון הטלוויזיה. דוד דייב נבהל כאילו ראה מישהו שותה בטעות מהכוס של אליהו הנביא. היונייטד היו כבר בפיגור של 3:0! באולד טראפורד. "רוני-בוֹי" הוא קרא לעברי בקול חלוש, "אני צריך כסא וכוס מים בבקשה". רצתי להביא לו. מסכן, אחרי המיתוס שנבנה אצלו מהקאמבק בגמר של העונה שעברה, הוא היה בטוח שהקבוצה הזו לא מסוגלת להפסיד. גם בדקה ה–60 הוא האמין שסקולס, קול, יורק, גיגס עוד יכולים להחזיר ברביעייה.
המשחק נגמר בהפסד 3:2 והיונייטד הודחו כבר ברבע הגמר. המיתוס נשבר, ויחד איתו הדוד דייב. כשהביט בתקציר בשער הראשון, העצמי של רוי קין, הוא היה מתוסכל: "תראה את הטמבל הזה. רק תן לכדור לעבור שהשוער יתפוס אותו. נתת להם את הגול הזה, בוגד!". דודה אוליב שישבה בסמוך, שקטה עד אותו רגע, קמה לפתע לכיוונו ואיבדה את זה בשנייה אחת. "הוא בוגד?!?!" היא בעבעה כמו הר געש שהולך להתפרץ, "הוא? ומה איתך? אתה בוגד, אתה וכל הבחורות הזולות שלך" צרחה, וכמעט שהצליחה להנחית עליו מכה. אבא הספיק לתפוס אותה בזמן. "נוט אין פרונט אוף דה צ'ילדרן" הוא הורה לה בתקיפות והרחיק אותה משם.
היא המשיכה לקלל. דוד דייב אפילו לא ענה, הבטתי בו נשען על גב הכסא עם הידיים על הראש. לא הייתי בטוח מה כואב לו יותר. הכעס של דודה אוליב, או ההדחה של היונייטד. הוא, רק בהה בטלוויזיה הכבויה וסינן: "פסח, מצה ומדריד. פסח, מצה ומדריד".
למחרת, דוד דייב כבר לא היה אצלנו בבית. דודה אוליב נפרדה ממנו, וכמה ימים לאחר מכן הוא חזר לגור במנצ'סטר. מאז, המשפחה החרימה אותו.
אבל הלילה, כשמנצ'סטר יונייטד וריאל מדריד שוב נפגשות בליגת האלופות אחרי המון שנים שלא שיחקו אחת מול השנייה במסגרת הזו, אני לא יכול שלא לחשוב עליו ולהיזכר באותו ליל סדר מלפני 13 שנה. ממש עכשיו, הוא בטח עושה עוד משמרת במונית. יושב מעל המסטיק המתפורר של פרגסון, מציג לראווה את הנעל הנודפת של המלך אריק ומתעלל קצת בלקוחות שנקלעו לרכבו.
קשה לי להחליט מה הדוד דייב יותר. בן אדם עצוב או מצחיק. מה שבטוח הוא, שאחרי כמה חודשים בארץ בשנת 2000, שהיו בשבילו כמו גלות אמיתית, הוא ודאי שמח לחזור למנצ'סטר ולמלא אחר העצה שהוא עצמו נתן לי לפני כל כך הרבה שנים: "אף פעם, אבל אף פעם אל תחיה רחוק מהאהבה שלך".
