חמש דקות בלבד לקח לדיכאון להשתלט על היציע שלנו. רוני יונסן ביצע עבירה מיותרת על קארסטן יאנקר – כל פאול על הקרקע נגד יאנקר מיותר. החלוץ הגרמני התיימר להיות גרסא של פיטר קראוץ', אבל יצא לו שילוב של הלדר פושטיגה ופרננדו יורנטה, ומאריו באסלר עקף את החומה של יונייטד עם כדור חופשי חד וחזק, ולא השאיר לפיטר שמייכל סיכוי.
0:1 לבאיירן. איל, שישב לימיני, נסע לספרד רק על מנת לראות את השדים האדומים שבים הביתה עם הכתר האירופי. מלפנים ומסביב היה היציע מלא באנשי תקשורת ישראלים (יורם ארבל, רפי רשף, שמוליק נחושתן) שזיקתם לערבות מנצ'סטר לא הייתה אמנם מן המפורסמות, אבל הפעם היא הופיעה גדולה, ברורה ומובנת, ולו רק משום שמול הבריטים ניצב שוב האויב הגרמני הנצחי.
אבל המציאות נשכה חזק והשאירה סימנים על הצוואר. חנוך לוין אמנם האמין שבלונדון הייאוש נעשה יותר נוח, אבל באשר למנצ'סטר אפילו הוא היה מטיל ספק. ב-85 הדקות הבאות הפכה מנצ'סטר יונייטד לקרם בוואריה. באיירן טעמה, ליקקה והתענגה, יונייטד נבלעה. אלא שהמעי הגרמני היה קצת עיוור, ובמקום להוביל 0:3 או 0:4, הותיר התפקוד הלקוי משהו של מערכת העיכול המינכנית את התוצאה על פיגור יחיד ומינימלי עד הדקה הלפני אחרונה.
זה היה הזמן בו שדרן ופרשן הטלוויזיה מישראל, נכנסו לסיכומים. בצדק. אי אפשר להאשים אותם בניתוח המלומד שהצביע על כל שגיאות סר אלכס פרגוסון ובית הספר שעשה לו אוטמר היצפלד, על הפגמים שבלטו והכריעו, החיסורים (סקולס וקין) שהיו והשפיעו והחורים שניבעו וניבאו את מר גורלה של האלופה האנגלית.
זה היה גם הרגע בו פנה אלי איל החיוור מחיוורון, וביקש שנקום ונצא מן האצטדיון טרם שריקת הסיום, כי "אין מצב שאני נשאר לראות גרמנים מניפים גביע". התבוננתי בו בתדהמה. "זהו גמר האלופות הראשון שלי ושלך. חייבים להישאר עד הסוף. לא נמתין לטקס ההכתרה. עם שריקת הסיום נקום ונעזוב. אין שום סיבה למהר, גם ככה נגיע ראשונים לתחנת האוטובוס".
אני קצת הוזה. את עשר המילים האחרונות לא ממש אמרתי לו. כלומר, תכננתי להגיד. הן בהחלט חלפו במוחי והחלו את המסע לעבר הפה והלשון, אבל נעצרו היכן שהוא בין האישון לנחיר. לא היה להן סיכוי לגמוא אפילו מחצית המרחק, כי לפתע, משומקום, המחליף טדי שרינגהאם הבקיע שער שוויון. זה לפחות מה שסיפרו לי אחר כך. כי כאשר הכדור טס מהרגל של החלוץ האנגלי לרשת של אוליבר קאן, אני לא הייתי כאן. ניסיתי בדיוק להשלים את מלאכת השכנוע של איל. ראשי היה מופנה לעברו, והדבר הבא שהרגשתי היה צונאמי של אנשים. כל היציע ואשתו, כולל איל כמובן, שברו שיאי קפיצה לגובה ולרוחב. במהומת ההפתעה והאקסטזה טולטלתי עזות, ומשקפיי הועפו אל בין מעברי הטריבונה.
זה היה אסון יותר גדול מהחמצת השוויון הדרמטי. ללא משקפיי (עדשות מינוס 8) אני אכן כסומא באפילה. לא הייתה ברירה: כרעתי ברך וזחלתי ביציע בין החוגגים, סופג דריכה פה, מעיכה שם, בחיפוש נואש אחר מאור עיניי. נצח חלף עד שאיתרתי אותן. כשהושטתי ידיי המאושרות לעברן, משחרר אנחת רווחה ועומד להרכיבן על אפי, התחוור לי עד כמה גם הנצח יחסי. לפעמים אין סוף, לפעמים דקה וחצי. זה הזמן שלקח ליונייטד להפוך שוויון לניצחון. אולה גונאר סולשאר, עוד מחליף, כבש את ה-1:2 בתוספת הזמן. זה לפחות מה שסיפרו לי אחר כך.
קמפ נואו שוב התרומם באוויר. אני לא הספקתי. הייתי רכון עדיין על ברכיי, מתכונן להזדקף ולהתיישב לקראת ההארכה, לא? איל לא ידע את נפשו. הילת השמחה ובכי האושר התמזגו על מבטו וכל שפת גופו דקות ארוכות אחרי שסמי קופור התייפח והיכה באגרופיו על כר הדשא בברצלונה, ופיטר שמייכל, הקפטן, במשחק הפרידה שלו, הניף את גביע האלופות הסנסציוני. כאשר פסענו במורד המדרגות של קמפ נואו בדרך ליציאה, אחז בי לפתע איל, חיבק, ולחש: "תודה. הצלת את חיי".
ועל זה נאמר: כל המציל נפש אחת – לא נורא גם אם הוא מפספס את שני שערים הדרמטיים ביותר בתולדות אירופה.
הערה חשובה: כל דימיון בין גמר ליגת האלופות הזה בין מנצ'סטר יונייטד לבאיירן מינכן ב-26.5.99 בנואו קמפ, לבין רבע גמר הצ'מפיונס ביניהן באפריל 2014 – הוא מקרי בהחלט. ובלתי סביר בעליל. הם הרי יעשו להם בית ספר.
