סטיבן ג'רארד מעולם לא היה השחקן הגדול בעולם. אין לו את הקסם של זידאן, מסי או רונאלדו. אבל יש משהו בו, שאין לאף אחד מהם. איש מהכוכבים האלה מעולם לא נשא על גבו קבוצה בינונית שרק השמות בה מתחלפים ומדי פעם הגיע איזה שם עולמי לעזור לו, ותוך כדי כך להתקבע, בצדק, כווינר אולטימטיבי, מתחרה ברמה עולמית, כזה שזוכה בתארים (חוץ מהתואר אותו רצה יותר מכל – אליפות) שגם ההחלקה מול צ'לסי לא מוחקת לו את הרגע שהפך אותו לדמות מיתית באנפילד, בדיוק לפני עשור ויום (8 בדצמבר 2004).
כמה סמלי הולך להיות הערב (שלישי, 21:45) באנפילד כשליברפול שוב עם הגב לקיר בליגת האלופות וחייבת לנצח את באזל. חזרנו 10 שנים לאחור, דרך האנשים שעשו אותו ואלו שראו אותו מהיציע, לאחד הערבים המוטרפים והמטורפים, ערב שממנו ליברפול עפה עד לאיסטנבול.
את עונת 2003/4 סיימה הקבוצה במקום הרביעי בליגה והעפילה לצ'מפיונס רק מהפלייאוף. אחרי ניצחון על מונאקו הגיע הפסד מרגיז ביוון שסיבך לרפא בניטס את הבית. בבוקר של מחזור הסיום, הייתה מונאקו עם 12 נקודות כעולה בטוחה, בעוד אולימפיאקוס עם 10 נקודות במקום השני וליברפול עם 7 במקום השלישי. רק ניצחון בהפרש של שני שערים ומעלה יסדר לסקאוזרס מקום בשמינית הגמר.
כריס קירקלנד ידע שהוא פותח בשער על חשבונו של יז'י דודק, ומספר על הטירוף בחדר הלבשה לפני המשחק: "קארה (ג'יימי קראגר) אסף אותנו. 'מחויבות, זה כל ההבדל', הוא צעק במשפט והשחקנים רק רצו לראות השלט של אנפילד ולצאת לדשא".
רפא בניטס היה הבוס החדש במקום הוייה המאוס. הספרדי ראה על ג'רארד את המבט החד, המפוקס. "ידעתי שהוא לא יכול לקבל את המחשבה של 'זה לא הלילה שלנו, או אני לא מספיק טוב כדי להתמודד עם זה'. הוא סגר את המחשבות מאחור וידעת מה תקבל ממנו כמאמן בערב שכזה. הוא הלך בדלת הקדמית, ישר לחזית. לא משנה מה נדרש, סטיבי ידע שהוא מחויב לתוצאה ולהישגיות. כל הפוקוס וכל המשאבים שהשקיע התפוצצו לאותו רגע קוסמי שלו".
מערכה ראשונה
"לא פחדנו מהם. במשחק באתונה ניצחנו והיינו בטוחים שתיקו או הפסד בשער זה לגמרי בידיים שלנו. ליברפול הייתה הגנתית, בלי שום השראה, אבל אני זוכר שקראמבו אמר משהו על המגרש שלהם ועל קהל בטירוף. אבל היי, אני בא מאולימפיאקוס, אז מה זה כבר אווירה ופחד מקהל. הגיהנום הוא בדרך כלל כשקבוצות מפחדות לשחק אצלנו". אנתוניס ניקופולידיס, שוער היוונים, זכה רק חודשיים לפני כן ביורו בפורטוגל, וחווה כל מגרש בחיים. אבל לא את אנפילד. בדקה ה-27, כשריבאלדו כבש זה באמת היה נראה כמו חור שחור שהמועדון נשאב לתוכו.
2004/05 הייתה שחר של יום חדש בליברפול. בניטס, למרות שחלפו רק כמה חודשים לשלטונו, כבר הטביע את מרותו על הצוות. אבל הבעיה 'היחידה' שלו הייתה ריבוי של שחקנים בינוניים שאי אפשר לפנטז אליהם כצוות מנצח. בטח לא בזמן משבר. מילאן בארוש, ג'יבריל סיסה, פלורן סינמה-פונגול, וורנוק וניל מלור. אבל באותו ערב, כמה מדהים, כולם שיחקו תפקידים מכריעים. זה ההרכב שעלה למשחק והוא עוד עדות לנס: קירקלנד, פינן, קראגר, הופיה, טראורה, נונייז, צ'אבי אלונסו, ריסה, קיואל, ג'רארד ובארוש. מהספסל הציצו שמות כמו דודק, הנצ'וז, דיאו, חוסמי, וורנוק, פונגול - ואחד ניל מלור שאליו עוד נחזור.
מערכה שניה
כשג'ימי טראורה יצא במחצית ובמקומו נכנס פונגול, זה היה מסוג החילוף של "בואו נזרוק אותו לדשא יהיה מה שיהיה". "'בשביל זה הביאו את בניטז לפה?' חשבתי. 'לעזאזל, באת לבנות לא להרוס'" (אלן וין, סנטרי סטנד). ובדקה ה-47 פונגול השווה. "לא נתתי לילד ליהנות משער באלופות, מבט בעיניים ותעוף לאמצע כמה שיותר מהר, אנחנו עדיין על הקרשים", חייך קראגר. והזמן עובר, 50, 60, 70 דקות וכלום לא זז. הכל מת. בניטס תקוע, מביט מדי פעם לספסל ולא מבצע חילף. ריבאלדו ופרדרג ג'ורג'ביץ' בזבזו זמן ותסכלו את אנפילד.
מערכה שלישית
בדקה ה-78, אולי מתוך ייאוש, זרק המאמן את ניל "סטיבי ג'י השמן" מלור למגרש. הוא היה כישרון עם פני תינוק ובעיטה אדירה מרחוק. "אנשים סביבי היו עם דמעות, זה מה שהוא שולף? זה היה נראה כמו דגל לבן שהונף", (ג'ון סמואל, מיין סטנד). אחרי 3 דקות זה הגיע. אנטוניו נונייז נגח, ניקופולידיס הדף ומלור היה שם. "ראיתי דבוקה של זרועות מורמות למעלה, לא ראיתי כלום. ערפל לבן כיסה לי את העיניים, וכשהן נפתחו היו שם דווקא אוהדים יוונים ששתקו. הם ידעו שזו הולכת להיות הטרגדיה שלהם. הלב כאילו יצא מהמקום", (שוב סמואל, הפעם מזווית אחרת).
הכל התנקז לרגע אחד, לחלקיק שנייה שבו העולם עמד מלכת. "זה מצחיק. הכדור נהדף בראש מהרחבה וידע לאן הוא מגיע. הם נועדו זה לזה", (רובי סיגארד, סנטנרי סטנד). ואז היא הגיעה, הדקה ה-86. כשהמיתולוגיה התחילה מחדש. כשדמויות אנוש הפכו למיתיות. ג'רארד מקבל כדור שנהדף מחוץ לרחבה ויורה כדור מטורף מ-22 מטר: ""Ohhhhhhhh ya beauty, what a hit son, what a hit!' , צרח אנדי גריי, פרשן סקיי. זה מה שיצא לו מהפה, בלי שום תכנון. עוצמת הרגע הייתה בלתי ניתנת להסבר. "אני רק זוכר את השנייה של השקט. כולם צוחקים עליי שאני מקשקש בקלישאות, אבל בשנייה שהכדור יצא מהרגל של סטיבי ועד שפגע ברשת היה פה כזה שקט, שבעט את כל השנים של החרא פה החוצה", (רודני צ'שיר, קופ).
"הכדור הגיע מסוחרר, חשבתי שהבעיטה תלך ליציע. באמת שזה לא היה נראה לי בכיוון. כשרואים את השידור החוזר, אפשר להבחין שבשנייה הראשונה הייתי מופתע ואז פשוט איבדתי הכרה ורצתי ליציע. טירוף חושים", (סטיבן ג'רארד, מהדשא).
"המשחק נגד אולימפיאקוס היה כנראה אחד מהמשחקים של חייו – אפילו יותר מאשר גמר הגביע האנגלי ב-2006 או הזכייה באלופות באותה שנה. כי הוא, בעצמו, עשה את ההבדל. המחויבות שלו לסיבת היותו סטיבן ג'רארד מעוררת השראה. הוא היה בכל מקום. הוא הוביל התקפה אחרי התקפה, ומעולם לא נשאר למעלה עם עצמו. הוא פשוט נהרג שם על הדשא בשמיני בדצמבר 2004. על הקבר של ג'רארד יהיה כתוב 'זה לא נגמר עד שזה לא נגמר'. מקבוצה שעוד 10 דקות הייתה מתפרקת זו קבוצה שלקחה בסוף השנה את גביע אירופה", (אנדי גריי, סקיי ספורט).
אפילוג
"לי נותרו רק זיכרונות מצולמים. אני לא מחזיק ספר, אין לי תמונות, שום פנזין מאותו יום. רק אני, העיניים והלב שלי. וזה מספיק, כל כך מספיק", (ג'ד רוהאוס, אנפילד רואד).
