לא לכל סיפור טוב יש סוף מושלם. לפי חוקי האגדות, כל השבילים במסע של הפועל באר שבע הנוכחית הובילו לכיוון אחד – שלב הבתים של ליגת האלופות. הבעות הפנים ושפת הגוף של השחקנים אחרי המשחק מול מאריבור הדגימו עד כמה המטרה הזו הייתה בראש סדר העדיפויות של המועדון העונה, ועד כמה הם עצמם הרגישו ראויים להיות שם. אם אחרי סלטיק האכזבה הייתה מהולה בגאווה, עם ציפייה והתרגשות לקראת שלב הבתים של הליגה האירופית, העונה, אחרי אליפות דומיננטית יותר, כזו שהובטחה במגרש של היריבה, הכאב גדול בהרבה.
על המשחק הזה היה רשום באותיות ענק "הזדמנות אחרונה". נכון, אסור להיות פטאליים, והעולם לא נגמר, אבל הרבה סימנים מעידים על כך שגם הקבוצה וגם כמה דמויות בכירות, שמיד נגיע אליהן, פספסו את הרכבת. בעונה הבאה, השיטה של אופ"א תקשה מאוד על אלופות ממדינות קטנות, שמ-2009 קיבלו מסלול ייעודי שהוביל אותן אל הכסף הגדול, אל הזכות ליהנות ולהתבזות. בנוסף, אי אפשר להתעלם מכך שעם טוני וואקמה כל מטרה נראית הרבה יותר ריאלית, ומה שנראה כרגע פחות ריאלי זה שהניגרי האדיר יפתח גם את העונה הבאה בבירת הנגב.
אחרי שאיגביני יעקובו שם את מכבי חיפה על מפת היבשת והלך לכבוש את אנגליה, שנים שחיפשו בכרמל את "יעקובו הבא". כנראה שעדיין מחפשים. בפועל, מדובר בזרים שמגיעים לארץ פעם בעשור. אבל עם כל הכבוד לוואקמה, ויש המון כבוד, יש שני שחקנים שהגיע להם יותר מכולם לשחק במפעל עם באר שבע.
מאור מליקסון, ממש כמו משה רבינו, ראה את הארץ המובטחת בפעם השלישית ולא הגיע אליה. לפני ארבע שנים הוא היה במרחק שלוש דקות מהעפלה עם ויסלה קראקוב לפני שהפולנים ספגו שער מכריע מאפועל ניקוסיה, בעונה שעברה הוא היה במרחק פנדל של ראדי מול סלטיק ועכשיו מאריבור בשערי חוץ.
הקפטן, אליניב ברדה, הגיע למעמד עם גנק אחרי שגבר על מכבי חיפה בפלייאוף, הרבה בזכות שער חוץ שכבש באצטדיון רמת גן. אבל בשביל ברדה, גנק זה משהו אחד ובאר שבע זה משהו אחר. אחרי ששיקם את המועדון בו גדל וסיפק לאוהדים רגעי אושר שלא חלמו עליהם, את ליגת האלופות והכוכבים הגדולים מספר 10 לא הצליח להביא לעיר בה נולד.
חשוב לציין שהכתובת הייתה על הקיר. לכפיות הטובה והרעש השלילי שמאור בוזגלו מייצר, לא מתגעגעים בבאר שבע. לגיוון שהוא הוסיף למשחק של הקבוצה וליכולת שלו להכריע משחקים, דווקא כן. אל הוואקום שהותיר היה אמור להיכנס איסאק קוואנקה, המשתכר הגבוה בקבוצה, ששיחק רק עשר דקות עד עכשיו.
בחוד, נורות האזהרה הבהבו כשבן שהר נפצע, תומאש פקהארט הגיע מאוחר והחלוץ הפותח בקמפיין הפך להיות מוחמד גאדיר, שכבש שבעה שערים בכל המסגרות בשנתיים האחרונות. בצד השני של המגרש, כשממוצע הספיגות עומד על יותר משער למשחק, וגם עם מיגל ויטור לודוגורץ לא מתקשה לכבוש שלישייה לרשת באר שבע, יש גבול לכמה המזל ילווה את האלופה.
מה עכשיו? באמת, כמו שאוהדי חיפה אומרים, המצב לא כזה נורא. ליגת האלופות היא יוקרה, כסף ואבק כוכבים. אבל על המגרש, בטח כמו שהקבוצה נראית כרגע, זה ממש לא כוחות. מישהו יתנגד לעוד קמפיין מרגש בליגה האירופית? לאליפות נוספת, שבטח ובטח נמצאת יותר בהישג יד כשלא רודפים אחרי כוכבי על בלילות שלישי/רביעי? את האמת, שמשהו בתמימות של אוהדי באר שבע, בהכללה גסה, נעלם בשנה האחרונה. הדציבלים בטרנר, וזה בלט מאוד בקמפיין המוקדמות הזה, ממש לא כמו שהיו בעונת האליפות הראשונה או במשחקים מול סלטיק ואינטר בעונה שעברה.
אחרי שנים ארוכות של סבל, בשנתיים האחרונות התחושה כבר כמעט הייתה שהכל בא בקלות, למרות שמאחורי המכונה המשומנת של ברק בכר יש עבודה קשה לא נגמרת. אז כן, התנפצות חלום ליגת האלופות כואב, אבל אוהדי הדרומיים לא מפחדים מדרך ארוכה. כי אם זה לא היה קשה, זו לא הייתה הפועל באר שבע.
