חמישי 10:00 בבוקר. רגע לפני ההמראה מישראל ללונדון, עברה בי התלבטות שכל אוהד עובר – איזה חולצה ללבוש למשחק. רק לפני חודש וחצי קניתי בברנבאו חולצה של מרסלו. לבשתי אותה בגאווה למשחק מול ברצלונה, אבל זה הסתיים בשער ניצחון של מסי בדקה ה-90.
אחרי המשחק קברתי את החולצה עמוק בארון, אבל תוך כדי אריזת המזוודה, חשבתי לקחת אותה. הרמתי טלפון לחברי הטוב, אליאב מועלם, שהיה איתי באותו משחק והתייעצתי איתו. "מה אתה אומר, לקחת את החולצה איתי בכל מקרה לגיבוי, אולי זה היה נאחס ריגעי?", "בשום פנים ואופן לא", הוא עונה לי, "תלבש את החולצה של זידאן שלבשת בגמר האחרון במילאנו, זה יביא לנו את הגביע". שמעתי לו כמובן, בכל זאת אמונות טלפות זה חלק מחייו של אוהד כדורגל.
שבת 12:00 קארדיף. העיר הוולשית הרגועה ביום יום, נשטפת בעשרות אלפי אוהדי ריאל מדריד ויובנטוס. העיר הנחמדה שבה מתגוררים כ-300 אלף תושבים, נצבעה ב-60 אלף ספרדים ואיטלקים (וגם כמה ישראלים) שעשו את הדרך מלונדון אל אחד מהמגמרים המבטיחים ביותר שהיו לנו בשנים האחרונות.
המקומיים ניסו גם הם להשתלב בחגיגה והסתובבו עם חולצה של גארת' ביל. יום קודם לכן, הם שלטו במתחם האוהדים שהקימה אופ"א. בניגוד לשנים קודמות, הפעם המתחם הזה היה ריק מאוהדי הקבוצות, ככה זה כשהיצע המלונות נמוך ביחס לביקוש. האוהדים העדיפו ללון בלונדון ולהגיע ביום המשחק ישירות לקארדיף מאשר לשלם למעלה מ-1000 פאונד על לילה במלון.
השם החם ביותר ברחובות הוא מיאטוביץ'. כוכב העבר המונטנגרי של ריאל מדריד בשנות ה-90 שכבש את שער הניצחון בגמר הקודם מול יובנטוס, זכה להמון אהבה מאוהדים המדרידאים. במתחם האוהדים של ריאל מדריד, התכנסו אלפי אוהדים כארבע שעות לפני שריקת הפתיחה ושרו לכבודו. זיהיתי את אחד מהאוהדים עם חולצת משחק של מיאטוביץ' מעונת 97-98. שלפתי מהר 300 פאונד והצעתי לו אותם תמורת החולצה. האוהד המבוגר סירב. "יש דברים שאי אפשר לקנות בכסף, לבשתי את החולצה הזאת בגמר באמסטרדם ואני לא אוותר עלייה בחיים", הוא אמר לי, אני מחייך ומבין. בכל זאת להיסטוריה באמת אין מחיר.
שעה וחצי לפני שריקת הפתיחה, אנחנו עושים את הדרך ממתחם האוהדים אל שערים 2-3 של אוהדי ריאל מדריד. הפחד האדיר מהטרור נותן את אותותיו. תורים אדירים, בדיקות קפדניות ואיסור להכניס תיקי גב, הופכים את הכניסה לאצטדיון לסיוט. עשרות אוהדים שלא הורשו להכניס תיקים ומצלמות, עשו את דרכם בחזרה אל מרכז העיר להפקיד את התיקים בלוקרים מיוחדים. ככה זה כשהטרור מנצח את הכדורגל.
רגע לפני שריקת הפתיחה, Black eyed peas עלו להופעה קצרה ושרים Tonight gonna be a good night. הסתכלתי אל האוויר, חברי ממדריד שישב ליידי חייך, לרגע אחד הרגשנו שהשיר הזה מכוון אלינו ולא אל האוהדים האיטלקים שישבו מן העבר השני.
ואז הגיעה שריקת הפתיחה. כל ההנאה מהפסטיבל שלווה את סוף השבוע נשארה מאחור והרגעים המתוחים התחיל. בראש עברו התמונות משני הגמרים הקודמים: השער של ראמוס בדקה ה-90 בליסבון, הפנדל המכריע במילאנו בשנה שעברה. נשאתי את עיני ללמעלה ומבקש שהגמר השלישי שלי יסתיים ב-90 דקות. חוויתי כבר מספיק רגעים דרמטיים, פעם אחת בבקשה שהגמר הזה יסתיים בצורה חלקה יותר.
ואז זה הגיע. דאבל פס אדיר בין קארבחל לרונאלדו הסתיים בשער ראשון. היציעים בקארדיף רועדים. החגיגה התחילה. התחלנו לפנטז על הגביע ה-12, אבל מנדז'וקיץ' השבית לכמה רגעים את החגיגות בשער ענק. "אם יובנטוס ינצחו אותנו, השער הזה יכול לתת פייט לשער של זידאן מול לברקוזן", אמר אחד האוהדים שיושב ליידי לחברו, אבל החבר מרגיע אותו מהר, "אל תדאג, זידאן ידאג שזה לא יקרה".
וזידאן באמת לא נותן לזה לקרות. המחצית השנייה היא סיפור אחד לגמרי. את הניתוחים המקצועיים אשאיר לטובים ממני, אבל ביציע החגיגה הייתה אדירה. השער של קאסמירו פתח את החגיגות, ואז הגיע השער השני של רונאלדו שנתן את החותמת הסופית ולקינוח גם שער של שחקן העתיד, מרקו אסנסיו. שריקת הסיום נתנה את האות לחגיגות. אשקר אם אגיד שלא ראיתי כאוהד ריאל מדריד חגיגות כאלה. החגיגות בליסבון היו עוצמתיות יותר, החגיגות במילאנו היו מרגשות מאוד, הפעם החגיגות היו רגועות יותר ביציעים, אולי בגלל שכבר חווינו את זה בפעם השלישית בארבע השנים האחרונות, אולי בגלל שכל האנרגיות נגמרו אחרי היום הארוך שעברנו.
התחלתי לעכל לאט לאט שראיתי היסטוריה. שראיתי מול עייני את הקבוצה הראשונה שזוכה בשני גמרים רצופים במתכונת החדשה של ליגת האלופות. זאת גם הקבוצה הראשונה של ריאל מדריד מאז 1957 שזוכה גם באליפות ספרד וגם באליפות אירופה. אבל יותר מהכל, זה היה גמר שבו ניצחנו אלופה. אלופה אמיתית שדורסת את הליגה באיטליה, אבל נעצרה מול הקטר הסגול לבן ממדריד.
שבת 22:30 קארדיף. עשרות אלפי אוהדי יובנטוס יצאו מהמגרש מאוכזבים, אבל גאים בקבוצה שלהם. פגשתי את מתיאו שגר בכלל ברומא. הוא בירך אותי על הזכייה, הודיתי לו. ואז הוא אמר לי: "אנחנו צריכים לפגוש אתכם רק בשלבים מוקדמים יותר. בגמרים אין לנו סיכוי מולכם". סיפרתי לו שרק לפני שנתיים טסתי לטורינו לראות את חצי הגמר מולם ונשברתי אחרי הפסד. הוא חייך ואמר לי: "אז לא היה לכם את זידאן. עכשיו יש לכם".
ראשון 2:00 לפנות בוקר. אחרי נסיעה שמחה וארוכה מקארדיף, הגענו ללונדון החבולה והפצועה. עשרות אמבולנסים ומשטרות שטפו את מרכז העיר. נכנסתי אל בית המלון שלי, הורדתי את חולצה מספר 5 עם השם זידאן. הסתכלתי עלייה וחייכתי. "אוהד יובה צדק", אמרתי לעצמי, "יש לנו את זידאן, אנחנו יכולים להיות רגועים". כמה שניות אחרי זה קיבלתי הודעה מחברי אליאב. "איזה גמר אדיר, איזה חגיגות, אתה רוצה למכור לי את החולצה של זידאן?", נזכרתי באותו אוהד עם חולצה של מיאטוביץ' שראיתי בצהריים ועניתי. "יש דברים שאי אפשר לקנות בכסף, לבשתי את החולצה הזאת בגמר במילאנו והיום בקארדיף ואני לא אוותר עלייה בחיים".
שריקת הסיום נתנה את האות לחגיגות. אשקר אם אגיד שלא ראיתי כאוהד ריאל מדריד חגיגות כאלה. החגיגות בליסבון היו עוצמתיות יותר, החגיגות במילאנו היו מרגשות מאוד, הפעם החגיגות היו רגועות יותר ביציעים, אולי בגלל שכבר חווינו את זה בפעם השלישית בארבע השנים האחרונות, אולי בגלל שכל האנרגיות נגמרו אחרי היום הארוך שעברנו.
התחלתי לעכל לאט לאט שראיתי היסטוריה. שראיתי מול עייני את הקבוצה הראשונה שזוכה בשני גמרים רצופים במתכונת החדשה של ליגת האלופות. זאת גם הקבוצה הראשונה של ריאל מדריד מאז 1957 שזוכה גם באליפות ספרד וגם באליפות אירופה. אבל יותר מהכל, זה היה גמר שבו ניצחנו אלופה. אלופה אמיתית שדורסת את הליגה באיטליה, אבל נעצרה מול הקטר הסגול לבן ממדריד.
שבת 22:30 קארדיף. עשרות אלפי אוהדי יובנטוס יצאו מהמגרש מאוכזבים, אבל גאים בקבוצה שלהם. פגשתי את מתיאו שגר בכלל ברומא. הוא בירך אותי על הזכייה, הודיתי לו. ואז הוא אמר לי: "אנחנו צריכים לפגוש אתכם רק בשלבים מוקדמים יותר. בגמרים אין לנו סיכוי מולכם". סיפרתי לו שרק לפני שנתיים טסתי לטורינו לראות את חצי הגמר מולם ונשברתי אחרי הפסד. הוא חייך ואמר לי: "אז לא היה לכם את זידאן. עכשיו יש לכם".
ראשון 2:00 לפנות בוקר. אחרי נסיעה שמחה וארוכה מקארדיף, הגענו ללונדון החבולה והפצועה. עשרות אמבולנסים ומשטרות שטפו את מרכז העיר. נכנסתי אל בית המלון שלי, הורדתי את חולצה מספר 5 עם השם זידאן. הסתכלתי עלייה וחייכתי. "אוהד יובה צדק", אמרתי לעצמי, "יש לנו את זידאן, אנחנו יכולים להיות רגועים". כמה שניות אחרי זה קיבלתי הודעה מחברי אליאב. "איזה גמר אדיר, איזה חגיגות, אתה רוצה למכור לי את החולצה של זידאן?", נזכרתי באותו אוהד עם חולצה של מיאטוביץ' שראיתי בצהריים ועניתי. "יש דברים שאי אפשר לקנות בכסף, לבשתי את החולצה הזאת בגמר במילאנו והיום בקארדיף ואני לא אוותר עלייה בחיים".
