יום שבת האחרון, המגרש בנתיבות. מוליכת ליגה ב' דרום ב' מכבי עירוני נתיבות מארחת את עירוני בית שמש מהמקום העשירי. בדקה ה-33 שמואל קוזוקין העלה את בית שמש ליתרון בבעיטה מתוך הרחבה ורשם את שערו הרביעי בליגה. ביציע לא מבינים מה לעזאזל עושה שחקן בן 27 שנחשב להבטחה גדולה, ורשם שלוש הופעות בנבחרת ישראל בליגות הנמוכות. 10 דקות לסיום, קוזוקין מורחק בכרטיס צהוב שני לא מוצדק. כמו במהלך כל הקריירה שלו - גם במשחק הזה - המזל לא היה לצידו.
קוזוקין נולד בברית המועצות, עלה לארץ בגיל 4 וגדל בבית שמש. בגיל 14 הצטרף לבית"ר ירושלים ולכולם היה ברור שגדל בבית"ר מחליף לסרגיי טרטיאק. בעונת 2008/9 הפך לשחקן הרכב בעקבות פציעה של כריסטיאן אלבארס כשראובן עטר נתן לו את הקרדיט, דבר שהוביל לזימונו לנבחרת ישראל על ידי דרור קשטן. משחק ידידות מול פינלנד, ושתי הופעות בהרכב מול שווייץ ומולדובה במוקדמות יורו 2008, עוד לפני שהוא בן 21, גרמו לראשי הענף להאמין שגדל פה שחקן גדול.
חודש לאחר מכן, הכל השתנה: במהלך מאבק על כדור מול יניב קטן, עשה קוזוקין הצעיר תנועה לא טובה וקרע את הרצועה הצולבת בברך ימין, הרגל החזקה שלו. אחרי שיקום של עשרה חודשים חזר להתאמן, אך 45 ימים אחרי השיקום הארוך ואחרי ששותף במשחק אימון מול אשדוד הגיע קוזוקין לאימון שחרור במהלכו ניתר לכדור ונחת לא טוב על אותה הרגל. הברך הסתובבה והמגן הבין: שוב קרע, שוב אותה רצועה.
"שוב ניתוח, שוב שיקום, לא רציתי לוותר. ידעתי שיש לי עוד מה לתת", מספר המגן/בלם בראיון לאתר ערוץ הספורט. אחרי שיקום של שנה הוא חזר, אך עם החזרה חזרו גם הכאבים. החשש מעוד טיפול כירורגי התברר כנכון, אך הפעם מדובר רק במיניסקוס. מכאן בית"ר כבר היתה היסטוריה. קוזוקין עוד ניסה לשקם את הקריירה שלו בכפ"ס, אבל לא הצליח לסייע לה להישאר בלאומית. גם הוא הבין שבגיל 27 ועם תיק רפואי של קשיש בן 80 - עירוני בית שמש מליגה ב' מתאימה למידותיו.
מאיפה מביאים את הכוח לעבור כל כך הרבה ניתוחים ושיקומים?
"רוסים לא נשברים, אז גם אותי לימדו לא להישבר. כל עוד היה סיכוי לא ויתרתי. בשלב מסויים ראיתי שזה לא הולך לקאמבק לליגות הבכירות אז הפכתי את זה לתחביב. ליכלכו עליי מכפ"ס אצל הפועל קטמון שרצתה אותי, אז החלטתי לשחק ליד הבית. זה פעם ראשונה בחיים שקרסתי מנטלית. נשברתי".
היום אתה משחק בלי כאבים?
"הכאבים האלה לא יעברו, אני משחק איתם וזה תמיד יציק לי. אני מפחד לבדוק את הברך כדי שלא יבוא רופא ויגיד לי שאני צריך ניתוח. את המשפט הזה שמעתי יותר מדי פעמים".
רגע אחד היית בשיא הקריירה ופתאום הכל התנפץ. איך חיים עם זה?
"קיבלתי כאפה לפנים, ואני לא מצליח להתרומם. שחקנים ומאמנים בליגה ב' שואלים מה אני עושה פה ומספרים שאני לא שייך לפה. אני מרגיש פספוס - הייתי על גג העולם, שיחקתי בנבחרת, החלום הגדול שלי התגשם - וברגע אחד התנפץ לי הכל. זה אכזרי".
אתה כבר מומחה בפציעות ברכיים. מה הסיכוי שתחזור לקדמת הבמה?
"ויתרתי על זה, כי לא היה מי שיתמוך בי ויכוון אותי. קבוצות היו מזמינות אותי להתרשמות. מה אני, עם השם שלי, שחקן נבחרת לשעבר - יבוא להיבחן? לא עשיתי את הסוויץ' שאני פתאום צריך להוכיח שוב. תבין, אתה יושב עם עצמך ושואל 'איך אני שחקן לגיטימי בבית"ר ירושלים, שחקן בסגל נבחרת ישראל לשעבר יבוא לשבוע התרשמות כאילו מדובר בארסנל?'".
ובמגרשים בליגה ב' עושים כבוד?
"מכבדים. יש פה ושם כמה שמקשקשים קצת אבל אני עדיין צועק, מכוון וחולה על המשחק. יש לי את היכולת, אני שומר על כושר, הלוואי שהייתי מוצא מאמן שיאמין בי כמו קשטן בזמנו".
ובכל פעם שאתה נפצע, זה בטח הפך את הלילות לקשים יותר?
"בטח, כי לכולם מסביב כואב ולא רק לי. להורים שלי היה קשה כי החלום הכי גדול של הילד שלהם נקטע ברגע אחד. זו היתה תקופה קשה שאני לא מאחל לשונאים שלי. שאלתי את עצמי הרבה פעמים 'למה דווקא לי זה קורה?'. אמרתי לעצמי 'שחקנים עוברים ניתוחים וקמים ומשחקים ואתה חוזר ונפצע עוד עוד', זה כואב. זה גמר אותי נפשית לרוץ מניתוח לניתוח. עשיתי את השיקומים הכי טובים אצל המומחים הכי נחשבים והרגשתי חזק ופתאום קרסתי. פעם חשבתי שיש עלי שחור, היום אני מבין שזה חלק מהמקצוע".
הפסקת לראות כדורגל בטלוויזיה?
"לתקופה מסוימת כן. לא הצלחתי להפנים איך חברים שלי משחקים ואני יושב בבית, מפצח גרעינים והופך לאוהד. זה צבט לי בלב. לא חלילה שהם משחקים ואני לא, אלא שהם משחקים וגם אני הייתי יכול להיות שם ולהתקדם".
בימים אלה, קוזוקין נרשם לקורס מאמנים ומחפש להרחיב את האופקים בתואר. לפני ארבעה חודשים הוא התחתן ואחרי כל כך הרבה חודשים של קושי בגלל הקריירה שהלכה לאיבוד, מי שמכיר אותו מספר שסוף סוף חזר לו החיוך, אותו חיוך שהיה לו כשהתבשר על הזימון לנבחרת ישראל. "לא אשכח לעולם את שיחת הטלפון מישראל שצ'וצ'ינסקי, מנהל הנבחרת. זה היה במהלך אימון של בית"ר ולפניו שחקנים אמרו לי שאקבל זימון, ואני צחקתי ואמרתי שאין סיכוי" הוא מספר. "אחרי האימון קיבלתי את הטלפון וחשבתי שהוא צוחק עליי. זה היה רגע מרגש. תחושה עילאית שתלווה אותי כל החיים".
מה תספר לילדים שלך על הקריירה של אבא?
"שהייתי כוכב בנוער ובשנים הראשונות בבוגרים הצלחתי מאוד, זכיתי בתארים והיה לי כיף. אם הבן שלי ירצה לשחק כדורגל - אדחוף אותו, אבל העולם הולך היום להיי-טק. לנו לא היה את מה שיש לילדים היום".
למשחקים של בית"ר אתה עוד מגיע?
"לא, אבל אני אוהד מהבית. לבית"ר לא יהיו שנים קלות ואין סיכוי שהם ייקחו אליפות או גביע בשנים הקרובות כי אין שם שחקני בית כמעט. זה מפריע ומציק איך שהתנהלו עם שחקני הבית. צריך לתת להם כבוד כי בלי שחקני בית ובלי זהות, בית"ר לא תגיע רחוק".
