לקראת יום כיפור, החלטנו לחרוג מהמנהג המסורתי של החג ולא להתנצל. לא להתנצל על כישלונות, שמחה לאיד, רצון להתפרנס, אמירות שהן לא פוליטיקלי קורקט ועל האהבה הבלתי מוסברת לכדורגל הישראלי, וסליחה אם שכחנו משהו.
תפסיקו להתנצל על כישלון (וגם תפסיקו לפחד ממנו)
"הפסדתי כמעט 300 משחקים. החטאתי מעל 9,000 זריקות בקריירה שלי, ב-26 הזדמנויות סמכו עלי לקחת את הזריקה המכרעת במשחק...ופספסתי. נכשלתי שוב ושוב בחיי, וזו בדיוק הסיבה להצלחתי" – מייקל ג'ורדן.
אתם הספורטאים, השחקנים, המאמנים. אלה שאף שאחד לא יודע מה אתם עוברים בשביל להגשים את החלום שלכם, אלה שקמים בבוקר לפני והולכים לישון אחרי כולם, אלה ששום דבר לא מובטח להם בניגוד לאנשים שעובדים בעבודות בטוחות. אלה שמקריבים את הזמן, את המשפחה, את החברים ואת המותרות שיש לחיים האלה להציע. תפסיקו להתנצל על זה שלא הצלחתם, על זה שלא סיפקתם את הסחורה, על זה שעבדתם כ"כ קשה וברגע האמת פישלתם. אל תפחדו להגיד טעיתי, נכשלתי, הפסדתי, התאכזבתי, אבל שלא תעזו להתנצל.
ואתם, אותם אנשים חכמים שלא חושבים אפילו שניה לפני שמשחררים אמירה כזו אחרת, תנסו להעמיד את עצמכם במקומם לכמה רגעים, תנסו לחיות את אורח החיים הקשה של ספורטאי ולהתחיל להסתכל גם על הדרך ולא על התוצאה. וכמו שאתם יודעים להיות שם בהצלחות, תדעו להיום שם בעיקר בכישלונות.
תפסיקו להתנצל על שמחה לאיד:
"מי שלא ראה שמחה לאיד, לא ראה שמחה מימיו". אם תשאלו אוהד מכבי ת"א מה הרגע המאושר בחייו, הוא יתלבט בין הירידה של הפועל ת"א ליגה, בין גול הניצחון של ערן זהבי בדרבי, לבין אליפות כזו אחרת. לבסוף הוא יבחר את אחת משתי האפשרויות הראשונות. למה? כי ככה אנחנו בנויים, וזה בסדר (כל עוד זה נשאר בתחום הספורט).
כי אתה לא באמת יכול להרגיש שייך לקבוצה מסוימת מבלי לסלוד מהקבוצות האחרות, כי אי אפשר לאהוב כל-כך משהו מבלי לשנוא את הדבר ההפוך ממנו. כי זה מוסיף אמוציות, דרמות, סיפורים מעניינים, חוויות וזיכרונות שלעולם לא נשכח. בסופו של דבר זה גם טוב לשני הצדדים, מצד אחד, זה יכול לאחד בין אנשים ובין קבוצות, ומצד שני זה גם גורם לקבוצות אחרות לעשות הכול, אבל ממש הכול, בשביל שהן לא יהיו המושא לשמחה הזו שאי אפשר להסביר אותה.
תפסיקו להתנצל על כך שאתם צמאים לכישלונות של מישהו אחר ושאתם נהנים מזה. תפסיקו להרגיש לא נעים שאתם לא רוצים לראות קבוצה ישראלית שלא שלכם מצליחה באירופה. בלי זה ספורט היה בנאלי ומשעמם, וכנראה שרונאלדו ומסי, לברון וסטף קרי, פדרר ונדאל – לא היו מי שהם היום.
תפסיקו להתנצל על הרצון להתפרנס
כמה פעמים נשאלתם את השאלה אם היו מציעים לכם יותר כסף במקום העבודה המתחרה, הייתם עוברים לשם? אני בספק אם יש אחד שענה לא. אז אם לכם מותר למה לזהבי, ורמוט, אבוקסיס, גרשון ואחרים אסור?
לפני הרצון של כל שחקן לשחק בשביל האוהדים ולשמח אותם, הוא משחק קודם כל בשביל עצמו, בשביל הגשמה עצמית, אתגרים חדשים וכדי לשמח את המשפחה שלו. חייו של כדורגלן הם קצרים מדי בשביל לדפוק חשבון, ובטח קצרים מדי בשביל לסרב להצעה כספית גדולה שכנראה תסדר אותו להמשך חייו.
לכל הרומנטיקנים שמתרפקים על העבר, הגיע הזמן לנפץ לכם את המיתוס – כסף תמיד שיחק תפקיד מרכזי ותמיד ישחק, בעבר פשוט הפערים בין הסכומים היו קטנים ויותר מזה, לא היה כמעט לאן ללכת. ולכן היה קל מאוד לשחקנים לסרב לעבור לקוצה גדולה ולצייר את עצמם כאגדות וגיבורים.
הגיע הזמן להבין שהספורט הוא כבר לא כמו פעם והרומנטיקה אבדה. זה עצוב ומתסכל ואפילו אפשר להבין את הכמיהה להשאיר את הספורט הדבר הטהור היחיד שנשאר לנו בחיים, אבל הגיע הזמן להסתגל למציאות החדשה שהחיים מכתיבים לנו ולהפסיק לדרוש מהשחקנים להתנצל על כך שהם רוצים להתפרנס בכבוד, ובגדול.
מה שמוביל אותי לסעיף הבא והוא
קבוצות לא צריכות להתנצל שהן משתמשות בכסף:
בואו נתחיל מהסוף, מכבי ת"א בכדורסל מדורגת במקום ה-2 בכל הזמנים באירופה, האלופה מהבירה הצליחה לזכות באליפות הראשונה בתולדותיה רק כאשר הגדילה את התקציב לכ-10 מיליון יורו. בכדורגל מכבי ת"א הפכה למקפצה למאמנים באירופה, הפועל ב"ש רוכשת את הישראלים הטובים ביותר, ושתי הקבוצות הפכו לאורחות קבועות במפעלים האירופיים. המסקנה: המטרה בספורט היא לנצח, ובשביל זה צריך כסף.
הבעיה בישראל היא שכאשר הקבוצות העשירות קונות את השחקנים הטובים ביותר, לקבוצות האחרות אין עם מה לעבוד מכיוון שהשוק בישראל לא רווי במציאות. לכן, אם יש מישהו שצריך להתנצל זו המדינה, בתי הספר ומחלקות הנוער שלא משקיעות מספיק בפיתוח ספורטאים הישראלים.
אוהדי הצלחות, תהיו גאים.
אתם לא אשמים שהצלחה היא דבר סוחף, שאתם חלק מהזרם, אתם לא אשמים שאתם לא מיוחדים, אתם לא אשמים שאתם רוצים להיות חלק ממשהו גדול ואתם גם לא אשמים שאתם לא מזוכיסטים ובסה"כ רוצים ליהנות. אל תרגישו רע שאתם מפספסים עולם שלם בצד השני, עולם של אנדרדוגים שחושבים שזה מגניב, עולם של אנשים שרוצים לשנות את העולם, עולם של אנשים שחושבים שלוזרים זה השחור החדש. תהיו גאים בכך שאתם ווינרים, תודו על כך שלעולם לא תראו את הקבוצה שלכם יורדת ליגה ותהינו מכל מה שיש לעולם ההצלחות להציע לכם, יש בו מקום לכולם.
אוהדי 'כורסא' יכולים להיות אוהדים שרופים
לאנשים שהולכים למגרשים יש נטייה להרגיש עליונות מעל כאלה שאוהדים את הקבוצה שלהם מרחוק. בואו נשים את הדברים על השולחן – זה לא סותר, וזה בטוח לא אומר כלום. הדרך המתישה למגרשים, הקללות, האלימות והכדורגל המשמים לעיתים יכול להכניע את אוהדי הכורסא, שמעדיפים להישאר בבית, לראות את הקבוצה שלהם, לקלל ולהעביר ביקורת מבלי שאף אחד יפריע להם (טוב, אולי רק בני/בנות הזוג).
זה לא אומר שהם פחות אוהבים, פחות מתרגשים או פחות רוצים לראות את הקבוצה שלהם מנצחת בדיוק כמו אלה שנוסעים למגרש. לכן, פעם הבאה שמישהו יתנשא מעליכם על כך, תזמינו אותו לבירה ופיצוחים אצלכם בבית. רק תיזהרו שהוא לא יתרגל לרעיון...
פוליטיקלי קורקט זה כ"כ אוברייטד
מסיבות העיתונאים, הראיונות בסוף המשחקים ובעיקר הדוברים ששוכבים על הגדר כאילו הם אחראים על מלחמת עולם שלישית הביאו את הספורט הישראלי להיות משעמם כמעט כמו על המגרש. ממתי ספורטאים ומובילי דעת קהל נהיו כל-כך פחדנים להגיד את דעתם באופן כנה, אמיתי ולעיתים בוטה ופרובוקטיבי.
אלי כהן לא צריך להתנצל על זה שהוא לא מעוניין להיות שגריר שלום ומעדיף לוותר על התענוג בדמות תגובות אוהדי בית"ר עם הבאת שחקן מוסלמי. ערן זהבי לא צריך להתנצל על כך שהוא אומר את האמת והיא שבאמת גם בעוד 40 שנה לא נגיע לשום הישג לאומי. טל בן חיים לא צריך להתנצל על פעולה שעשה במשחק רק כי זה לא נראה טוב בעיניי כמה אנשים.
תפסיקו לפחד להגיד את האמת, לעורר פרובוקציות ולצעוק את מה שעל ליבכם, בזכותכם יש אקשן, הרשתות החברתיות גועשות ולאנשים יש על מה לדבר, ואולי בזכותכם גם שינויים מהותיים יחלו. אל תיכנעו לאמירות הבנאליות והמשעממות, תיקחו אחריות על המעשים שלכם, ואם אתם שלמים איתם – אל תיקחו אותם בחזרה רק כי אתם מפחדים על הקריירה שלכם.
התקשורת היא לא אויב
בשנים האחרונות התקשורת הפכה לאויב של קבוצות, שחקנים ואפילו קהל. האמת? לא ברור למה. אתם טוענים שהתקשורת ממליכה ומורידה מלכים באותה המהירות, כשבפועל, בלי התקשורת – אין לאף אחד מה לחפש פה. כי בלעדי התקשורת שחקנים בינוניים לא היו מרוויחים את מה שהם מרוויחים היום, ובלי התקשורת קבוצות לא היו מחוברות לקהל שלהן כמו שהן היום ובלי התקשורת לקהל לא הייתה דרך להשמיע את הקול שלו.
איפה גיא לוזון היה כשהתקשורת סיקרה את התמודדותו על תפקיד המאמן הלאומי? איפה ארז אדלשטיין היה כשהתקשורת ליטפה את הנבחרת בכל משחקי ההכנה? איפה השחקן או המאמן הראשונים שיסרבו להתראיין דווקא אחרי ניצחון?
תפסיקו להאשים את התקשורת בכל הבעיות של הספורט הישראלי ולדרוש ממנה להתנצל על כך שהיא מחפשת כותרות גדולות, לעיתים גם את הצהוב ושהיא מסקרת בעיקר כדורגל – התקשורת עובדת בשבילכם, בשביל הקהל. ואם היא עובדת בצורה כזו כנראה שזה מה שהציבור רוצה, והציבור יקבל.
גאווה ישראלית
הספורט הישראלי הוא לא הילד הכי יפה בכתה, הכי חכם ובטח לא הכי מוצלח. אבל הוא הילד שלנו ואנחנו לא צריכים להתנצל על כך שאנחנו אוהבים אותו. ככה, כמו שהוא, עם כל זה שהוא מעצבן, חובבני, מכוער ומשעמם לפעמים.
כי רק בישראל אתה יכול למצוא את עצמך מתחבק עם מישהו שעד לפני שניה לא הכרת, כי רק בספורט הישראלי אתה יכול לראות בסטיונר בשוק, איש הייטק, אישה וילד יושבים ביחד ומוצאים שפה משותפת. כי רק כאן אין הבדל בין עשירים ועניים, אשכנזים ומזרחיים, חילוניים ודתיים, יודעים מה? אפילו בין גברים ונשים (מניסיון).
כי רק פה אתה יכול להיות מי שאתה ללא מעצורים מבלי שיסתכלו עליך מוזר. אתה יכול לקלל את האוהד בצד השני ודקה אחר-כך להתחבק איתו. ובעיקר כי הספורט הישראלי זה אנחנו, זו השפה שלנו, האחים שלנו, הילדים שלנו ואפילו ההורים שלנו. זה מקום המפלט של כולנו, זה שגורם לנו פעם בשבוע לשכוח מכל הצרות שיש במדינה הזו (ויש מספיק), להתנתק ופשוט ליהנות. אז לכל אותם אליטיסטים שאומרים "אנחנו לא רואים ספורט ישראלי" מתנשאים, לא רק שאנחנו לא מתנצלים, אנחנו גאים בכך שאנחנו אוהבים את כל מה שכחול לבן.
