פעם, בימים הטובים, כדורגל ישראלי היה מסע אנתרופולוגי מרתק. לאוהד שרוף הוא היה גם מסע גיאוגרפי. המדינה, נדמה, היתה יותר קטנה, למרות שבפועל הייתה יותר גדולה. בדרך לימק"א היית עובר בעיר העתיקה, קונה בייגלה בשער שכם, והיית פוחד יותר מהמפגש עם הגרעין הקשה ביציע האבן מאשר איזה שבאבניק מאחרי הגב שלך; הדבר הכי מעניין במגרש היה כשכולם היו פתאום נעמדים ומסתכלים למטה. לא יס"מ, לא אבטחה, סתם מכות; לא היו יציעים נפרדים, לא היו תופסים לך את המקום שרשום בכרטיס כי לא היה לך מקום רשום בכרטיס; את הבקבוקים היית משליך בין ספסלי העץ, אלה שהיית יושב עליהם, בחיים לא למגרש. לשם היו זורקים מפירות העונה; המשחקים היו מתקיימים בשעה הראשית, 14.30 בחורף, 15.30 לקראת שעון הקיץ. בשבת, בטח בשבת. מי יכול לראות כדורגל באמצע שבוע?; היית יוצא מהבית אחרי הבראנץ' (בורקס עם ביצה ומלפפון או ג'חנון עם רסק וסחוג), עולה על מונית שירות שחורה, שבעה מקומות, שאו הייתה מביאה אותך לבלומפילד – שם הייתה הצגה כפולה – או שהייתה לוקחת אותך לכיכר המושבות. משם היית עולה על מונית יותר גדולה למשחק החוץ. הסעות? איזה הסעות? כמה כמוך נסעו למשחק חוץ? לא הרבה. צעיפים? אמא סרגה בבית. חולצות? קנית בחנות מוצרי הספורט הקרובה למקום ביתך. לא היו מזנונים במגרש, היו רוכלים. אכלת פלאפל מחוץ למגרש, פלאפל ששחה בשמן משבוע שעבר, שחור כמו הבגדים של השופט. שיר הנאצה החמור ביותר היה "בן זונה יוצא ובן זונה נכנס".
והמגרשים היו מפוצצים. נסעת למקומות כמו שעריים ברחובות, קרית חיים, יבנה, המגרש הישן בלוד, חדרה, פוגש בעם ישראל; היית מגיע להצגות כפולות בבלומפילד. ב-12 שמשון הייתה עולה לשחק, מתולתלת כמו הזמרים הפריקים האלה שהעלו את 'שיער'; לקראת סוף המשחק היו עולות שתי הקבוצות הבאות ומתחממות מאחרי השערים; לגמר גביע היית צריך לצאת עם תרמיל וכובע טמבל, ללכת קילומטרים ברגל, לעלות על גבעות, לשבת שעתיים מול שמש של אמצע יוני, להאזין למארשים צבאיים בניצוחו של מנשה לב רן, לחזור ב-10 בערב הביתה, אמצע הלילה. לא להירדם כי ראית את הנשיא מגיע ברכב שרד שחור, נוסע על המסלול ומעלה אבק; בלומפילד היה היחיד שהיה מחולק לשערים: 11 של מכבי, 7 של הפועל, 13 של שמשון; 8 של בית"ר; 10 של יפו; 2 של המפונקים ו-12 של הסטלנים. סליחה, איזה מכבי, איזה הפועל? לא הייתה שאלה. עד שבאה מכבי חיפה וקראה לעצמה מכבי. וחיפה? חיפה הייתה אז הפועל.
לקבוצות היה ייחוד: שמשון היו משחקים סקסי, הפועל היו מפרקים, מכבי משפילים, יפו מפתיעים, כפר סבא נפילים, הכח ג'לובים, ורק נתניה היתה משחקת כדורגל; לא היו זרים, רק עולים חדשים. לא בקרה תקציבית, לא חלון העברות, לא גביע אירופה. שחקן שהרוויח טוב עבר על תקנון התשלומים בקיץ ובחורף רדף אחריו מס הכנסה. קבוצות לא גילמו מס, לא שילמו ביטוח לאומי, לא פנסיה. היו להם גזברים, מועצות פועלים, פלוגות סדרן. מה שלא ראינו במגרש, השלמנו עם 'שירים ושערים', ובמוצאי שבת – אם לא היו שמים את 'לה מרמור' מאת פרלש – היינו יושבים לראות מבט ספורט. צוות שידורי החוץ היה מביא לנו את המשחק המרכזי ומצלמות כתף את כל השאר. בסוף הערב היינו בודקים את טופס הטוטו. 10 ניחושים היו מכסים את ההשקעה, 13 ניחושים והיית מיליונר. ווינר? הווינר היחיד שהכרנו היה מוטל'ה שפיגלר.
לא היה חסר כלום. אנשים שהיו הולכים בבוקר לבית כנסת, היו עולים איתך למונית בצהריים. לא שרת ספורט, לא הסכם שיווק, לא חטיבת ספורט בהסתדרות. מודיעין אזרחי היה נכנס לפעולה בשליש האחרון של העונה, בודק אם זו תוצאה של איום או ביום – מפחד או כסף. לשכונת התקווה לא היו נותנים לך לנסוע, לימק"א כן, אבל חסר לך שהיית נכנס לסמטא שבה הסוסים היו מחרבנים. וחסר לך שהיית קם בגול של הקבוצה האורחת, היו כבר דואגים למרוח אותך על הגדר. לימק"א גם היית נכנס חינם. נותן יד לאיש מבוגר – לא חשוב למי - ואתה בפנים. בבלומפילד היו פותחים את השערים במחצית, לרווחה. זה היה עונג שבת אמיתי, והיידה בי היידה בו, היידה מכבי יפו.
מה נשאר מזה? כלום. רק בליגות הנמוכות עוד קונים כרטיס מחור בקיר, או עומדים מסביב לגדר גבוהה. הכדורגל שהכרנו – בני דור הביניים – כבר לא פה. הכל ממותג, ממוסחר, מקצועני אלק. אפילו הוציאו את הסיגריות והגרעינים בחלק מהמגרשים. מזל שעוד מותר לקלל.
השבת כבר לא שבת. חובב כדורגל נתקע עם המשפחה לצהריים, מזפזף בין בורנמות' לחימנסטיקה, מעביר את הזמן עד שתצא שבת. שבוע אחד הוא ב-17.45, בשבוע השני הוא ב-20.00, בשבוע השלישי הוא באמצע השבוע. אין לך מושג מתי תלך לכדורגל, לאן תלך לכדורגל, מה סידורי ההסעה וכמה לעזאזל יעלה כרטיס. פה 50, שם 100, מקרית שמונה תחזור ב-2 לפנות בוקר. ואיך זה שקרית שמונה בליגת על והפועל יהוד כבר לא קיימת. אתם יודעים מה הייתה פעם הפועל יהוד?
כדורגל חייב להיות בשעה אחידה. בשבת, בטח בשבת. פעם כל אלה שקוראים לעצמם מתחזקים, היו שמים את הכיפה בכיס ונכנסים למגרש. אז עכשיו יש תאורה? יופי. נתחיל את המשחקים ב-18.00. בחורף בקיץ, בסתיו ובאביב. חמישה משחקים ב-18.00, אחד ב-20.00, ואחד ביום ראשון. כמה קבוצות בליגה? כמה שיותר. בלאו הכי יש פער אדיר בתקציבים, שלא משנה אם יהיו 10 או 20 קבוצות, אחת מחמש הגדולות תמיד תיקח.
צריך ליגה מקצוענית אחת של 18 קבוצות, 34 מחזורים, שני דרבי בעונה זה מספיק. מי שאוהד שרוף יודע כמה דרבי יכול למוטט את עולמו. ארבעה דרבים? שישה עם גביע הטוטו? למה זה נחוץ? תחזירו את הגביע לפריפרייה: מחזור גביע בשבת ב-14.30, כולל שמינית גמר. כל ירוחם תבוא לראות את מכבי חיפה.
חמישה זרים או חמישה שחקנים עד גיל 21 בהרכב? כמה שיותר זרים, וכמה שיותר ילדים בהרכב - בחוק! אם זה יכול לעזור כספית לקבוצות ולהוריד את רף השכר של האלפיון העליון, הכי טוב. גם ככה היום מביאים שחקנים מליגה נמוכה או משלמים משכורות חייל כי צריך לשלם לכוכב 120 אלף דולר בעונה, 40 אלף שקל נטו בחודש. לא יתכן שהיחידים שמרוויחים מכדורגל אלה סוכני השחקנים ואלי טביב. זה יפגע בנבחרת? זה בסדר. הנבחרת גם ככה פגועה: אין לה קהל משלה, אין לה מסורת, ומתברר שהדבר הכי נורא שקרה לה הוא זה שירדה לדרג רביעי, ולא זה שכבר 45 שנה היא מזכירה לנו את מכסיקו 70. אפואל ניקוסיה עולה כל שנתיים לליגת האלופות ונבחרת קפריסין לא מנצחת את מלטה בארבעה מתוך שישה משחקים. אז מה, בקפריסין מגיעים הכי הרבה אוהדים למגרשי הליגה הראשונה ביחס לאוכלוסיה – אחוז וחצי למחזור. תחשבו שבישראל יגיעו למחזור ליגה 120 אלף צופים.
הליגה בישראל צריכה להיות עונג שבת. המתקנים כבר משובחים, הקבוצות מתחילות כבר להיות שירותיות גם אם למכבי פ"ת עדיין אין אתר אינטרנט, או דף פייסבוק, ויש מלחמה אמיתית על מחירי התענוג. עכשיו צריך לנסות ולהתאים את היכולות הכלכליות של הכדורגל לרגולציה. הקבוצות חסרות משאבים ונותנות לספונסרים הגדולים – מועצת ההימורים וגופי השידור – לקבוע להם את הכללים. הדרך היחידה להחזיר לצופה/אוהד את עונג השבת שלו, היא להפוך את הכדורגל להרבה יותר נגיש ומזמין ולהחזיר לו את כוח המיקוח שלו. בקיצור, עכשיו צריך רק תרבות ספורט. לא רק משרד התרבות והספורט, אלא תרבות ספורט. מה זה תרבות ספורט? תחזרו לתחילת האייטם, תקראו שוב.
רגע, מה עשה הנוער?
