אוהד סיידוף ישב שש שנים על הספסל של בית"ר ירושלים, וחיכה להזדמנות שלא הגיעה. מלבד מספר משחקים מועט בשלהי כל עונה, הוא לא ראה דשא. יותר מהעובדה שלעיתים לא הבין מדוע זה קורה, זועקת השאלה איך קרה ששחקן כדורגל בתפקיד כ"כ קריטי כמו שוער, הסכים לסבול במשך תקופה כ"כ ארוכה, רק בשביל הקריאה לעלות לשחק ולהראות מה הוא שווה.
אז כשבית"ר לא השכילה להבין, ודברים לא הסתדרו בין הצדדים בקיץ, קיבל סיידוף טלפון משחקן העבר, שי אהרון, המנהל המקצועי של הפועל קטמון מליגה א'. "בוא אלינו", אמר האחרון לשוער, והשאר היסטוריה. בשישי האחרון חווה סיידוף את אחד הרגעים המרגשים שלו ככדורגלן, עלייה מרגשת של קבוצת האוהדים הירושלמית בחזרה לליגה הלאומית, בתום עונה אחת ואחרי 1:6 בחוץ על מכבי צור שלום.
"חיכיתי המון שנים לקבל את התפקיד של שוער ראשון בבית"ר, כי גדלתי כאוהד הקבוצה וכל השנים חונכתי, התאמנתי והוכשרתי שם. זה כבר חלק ממך", אומר סיידוף בראיון ראשון אחרי תקופה ארוכה, "הפנייה של שי ושל אמיר אבוקסיס, מאמן השוערים של קטמון, החמיאה לי מאוד. בדקנו את העניינים וזה הצליח. לא הכרתי את קטמון לפני, אבל כשנכנסתי פנימה ראיתי שיש פרויקט יפה שרוצה לגעת בכולם, וזה דיבר אליי".
לא רק לנו נראית הירידה מליגת העל לליגה א' מעט תמוהה, גם לסיידוף עצמו: "כן, זו ירידה חדה. אבל יש משפט שאומר 'מי שלא הולך רחוק, לא יידע לעולם עד כמה רחוק הוא יכול להגיע'. היו הצעות טובות מליגה גבוהה יותר, אבל הלכתי עם הימור שאם אני חותם כאן ואנחנו מצליחים לעלות ליגה, זה יהיה שווה את זה". ושלא נדבר על המעבר מבית"ר ירושלים, על כל מה שהיא מייצגת, אל קבוצה שב-DNA שלה היא בכלל הפועל ירושלים.
איך זה מסתדר?
"כל כדורגלן מקצוען, בייחוד בעידן הזה של הכדורגל, מייחס פחות חשיבות ליריבויות הספורטיביות, זה פחות אישיו. כשאתה בא לחתום בקבוצה, אתה לא רואה בעיניים אם זה בית"ר או הפועל. אתה רואה הצעה, אתה בוחן את העתיד שלך, העתיד של המשפחה שלך ואם זה יהיה טוב לך אישית. אנחנו לא בתקופה שאנשים מוותרים על הצעות מסוימות, רק בגלל שהם סמלים או בגלל שהם גדלו במקום מסוים. אני אומר את זה בצער".
אז איך מעבירים שש שנים על ספסל של קבוצה כמו בית"ר ירושלים, בלי לשחק? לא התייאשת בשלב מסוים?
הגעתי לבית"ר כשוער סגל, אריאל הרוש היה שוער שני. אני שלישי. אריאל התקדם לשוער ראשון, עשה עונות מדהימות. בכל עונה המועדון כן רצה לבנות אותי, ומשה בן דוד היה שם בשבילי. הייתי משחק לקראת סוף העונה ומקבל את ההזדמנויות, שהיה אפשר. משה תמיד אמר 'צריך סבלנות, יגיע גם הזמן שלך'. השנים עברו ונכנס פה קצת העניין הכלכלי – שצריך לתת לאריאל לשחק, כדי שהוא יהיה בנבחרת ישראל ושישחק באירופה, וצריך להשביח אותו. והייתי בטוח שזמני יגיע. חיכיתי 5 שנים, כל שנה באו הצעות, ואני ידעתי שאין כמו בית"ר. בית"ר זה הבית שלי, אי אפשר לשנות את זה. רציתי בית"ר. הייתי מוכן לחכות עוד שנה ועוד שנה".
משהו קרה לזהות של המועדון הזה בשנים האחרונות, סטה מן הדרך?
"אני חושב שמה שמגדיר את בית"ר ירושלים זה שחקני נשמה שרצים ונלהבים, שמשחקים התקפי ואטרקטיבי בשביל הקהל. זה מה שהאוהדים רואים בעיני רוחם. לפני כל הבלאגן עם הצ'צ'נים, זה היה הכי קרוב לבית"ר ההיא. אולי לא היינו הכי מוכשרים בליגה, אבל היינו עם שחקנים מבית והיינו הכי נלהבים, מעניינים ותוססים. הראייה של המערכת השתנתה. זה לא שיש לה בעלים קבוע, ואפשר לבנות דרך. כל שנה בא בעלים חדש, כל כמה שנים מישהו בא להכניס את הכסף ורוצה לקבל את ההחלטות, בחיים לא יכול להיות רצף בצורה כזאת".
השכול שהיכה פעמיים, בעיצומם של מאבקי העלייה ללאומית
את העלייה ללאומית, אוהד סיידוף לא ישכח עוד הרבה זמן, מטעמים רבים. "אחרי הניצחון בשישי והשלמת המשימה, המון לחץ השתחרר", הוא הודה בהתרגשות, "זה היה כיף אדיר. היתה פה עונה שלמה שעבדנו קשה ושהכל בה בנוי בסופו של דבר על תוצאות. תחושה נפלאה. זו לא היתה חוויה קלה בשבילי, ברמת ההגעה לאצטדיונים מסוימים שאתה רואה אותם ואתה רואה דברים שכמעט שכחת שקיימים, מימי הנערים והנוער. לפני המשחק בצור שלום, תפסתי דלי עם חול והתחלתי להעמיס על הרחבה. יישרתי אותה, הידקתי אותה, סידרתי לי את התנאים".
על הקהל הירושלמי שהגיע בהמוניו, כ-400 אוהדים לקריות, אמר: "קטמון הוקמה בדיוק מהמקום הזה, מהמקום שהם רוצים לעשות משהו אחר ומהמקום שקהל תומך בכל מצב ולא משנה מה קורה. זה נכתב על דגלם והם הולכים איתו, לא משנה מה. זה אחד הערכים שכ"כ מייחדים את קטמון, וזו גאווה".
אם יש רגע אחד בעונה האחרונה שיכול להעיד על החיבור החזק בין אוהד סיידוף, הפועל קטמון והקהל – זה הרגע הזה. סוף חודש פברואר. דודתו של השוער המוכשר בן ה-28 לקתה בסרטן הריאות ונפטרה. "המצב נהיה קריטי ויום אחד היא פשוט לא היתה איתנו כבר. אישה צעירה שתרמה את כולה לחינוך, לילדים ולעשייה. זה היכה קשה במשפחה שלנו", הוא תיאר את ההרגשה.
בזמנים הללו, בעוד המשפחה מתאבלת על הדודה האהובה, נפל עוד אסון על המשפחה. "בזמן שאנחנו יושבים שבעה, סבתא שלי היתה מאושפזת בבי"ח בגלל איזה חיידק שהיא סבלה ממנו", מסביר סיידוף, "בשישי בבוקר, אחרי האימון המסכם לקראת המשחק מול מכבי דלית אל כרמל, הלכתי לסבתא והייתי איתה. ראיתי כמה כאב לה על האובדן של הדודה, שהיתה הבת שלה. זה היה גדול עליה, חזק ממנה. משעה לשעה המצב התדרדר. קמתי בבוקר יום המשחק, והודיעו לי שהיא נפטרה".
כאילו שלא די בלאבד אדם קרוב אליך, איך מתמודדים עם שכול כפול?
"זה היה טראגי, ומצער, ובאמת דברים שלא קורים הרבה בסמיכות כזו. אבל זה מסוג הדברים שקורים. ישבנו 'שבעה' שבועיים רצוף. אבל החיים צריכים להימשך. חייבים".
למרות הכאב הגדול, פתחת בהרכב מול דליה ושיחקת משחק שלם. איך, ובעיקר למה?
"רציתי נורא להיות שם, היה לי נורא חשוב להיות במשחק הזה. דיברתי עם אבא שלי בבוקר, אמא שלו היא זו שנפטרה. הוא אמר לי 'תלך רגיל למשחק, אני אדאג שההלוויה תהיה במוצ"ש אחרי המשחק. אני רוצה שתשחק, זו בקשה שלי'. רציתי לשמח אותו. כמובן שהרגשתי גם מחויב לשחקנים לצוות, ולמערכת הזו שנותנת לך הכל. כדורגל זה הרבה מעבר למקצוע ופרנסה. זאת אהבה, וזה הכיף הכי גדול שלי בחיים. אני יודע שהדודה והסבתא היו רוצות שאמשיך הלאה ולא אעצור את חיי".
