קולו נדם. שדר הספורט האגדי, מאיר איינשטיין, הלך לעולמו בגיל 65 אחרי מאבק ממושך במחלה קשה. איינשטיין נחשב לאחד משדרי הספורט הגדולים מאז קום המדינה ומי שקולו ומילותיו חקוקים בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
ספק אם אפשר לדמיין את משחקי הכדורגל הגדולים, גביע אירופה בכדורסל או המשחקים האולימפיים ולא לציין באותה נשימה את קולו של איינשטיין. רהוט עם קול מהדהד, מלא רעב, נרגש מכל מסירה, ריצה או קפיצה, ותמיד גורם לצופים להתרגש, כאילו היו שם במגרש בכל רגע. לאחר שבישר בשידור חי על מחלתו הקשה לפני מספר חודשים, זכה איינשטיין לתמיכה נרחבת מספורטאים, פוליטיקאים ואוהדים.
אם צריך לשים את האצבע על רגע אחד שנכנס לפנתיאון של חובבי הספורט, ומזוהה יותר מכל עם איינשטיין, הרי שמדובר במשחק שהתקיים ב-13 באוקטובר 1993. ישראל עשתה את הבלתי ייאמן והדהימה את אירופה כשניצחה 2:3 את צרפת במסגרת מוקדמות המונדיאל. היבשת געשה, והזיכרון שנצרב יותר מכל עבורנו היה קולו הצרוד של איינשטיין בשידור הבלתי נשכח מבירת צרפת.
ראובן עטר כבש את שער הניצחון בפארק דה פראנס וסחט מאיינשטיין את הלב והנשמה. הרגשות שליוו אותו בכל שידור, בכל רגע ובכל אירוע ספורט, עלו לרמות חדשות, וריגשו גם את אלה שלא החשיבו עצמם חובבי ספורט.
הקריאה "שעעער", אותה הצליח בקושי לבטא בלהט הרגע, היא רק מילה אחת מאינספור מילים ששידר דרך המיקרופון, אולם דווקא היא תהיה לעד המפורסמת ביותר בקריירה שלו. איינשטיין קרא בהתרגשות ואיבד תוך שניות את קולו, הפרשן שלצידו, אבי רצון, ניסה לצנן את ההתלהבות כשקרא לו: "מאיר תירגע", ולימים רצון גם סיפר שהקריאה להירגע נבעה מכך ששניהם היו על עמדת שידור רופפת באצטדיון והוא חשש שהם יפלו למטה מהרעידות. לאיינשטיין זה לא הפריע, הוא היה בשלו, והשאיר לנו מזכרת שדורי דורות בעבר, בהווה ובעתיד ימשיכו לחיות אותה בכל רגע.
עוד רגע בלתי נשכח היה במשחקים האולימפיים לונדון 2012, לאחר שיוסיין בולט זכה במדליית זהב בריצה ל-200 מטרים. הג'מייקני סחף איתו את העולם, וגם את איינשטיין שזיהה את ההיסטוריה שמתרחשת לנגד עיניו. "הוא מגדיר מחדש את המהירות האנושית. האיינשטיין של המסלול", קרא השדר, "בולטי, אני אוהב אותך. אתה ענק, כיף לשדר אותך ושתסלח לי המשפחה שלי". עד כדי כך הוא אהב את עבודתו.
מאיר איינשטיין החל את דרכו כשדר חדשות בקול ישראל ומאוחר יותר הנחה את תוכנית הספורט "שירים ושערים" שדיווחה בשידור חי ממשחקי הליגה, וריתקה אליה המוני בתי ישראל. בהמשך הוא עבד ברשות השידור בכל התחומים במחלקת הספורט של הערוץ הראשון, כאשר קולו ליווה את כל אירועי הקצה של הספורט הישראלי: החל ממשחק הכדורגל המרכזי של השבת, משחקי מכבי ת"א באירופה, אולימפיאדות, ומשחקי כדורגל וכדורסל שונים.
בשנת 2002 איינשטיין ליווה את שידורי הספורט של ערוץ 10, שם שידר את משחקי הנבחרת ומשחקי ליגת העל בכדורגל, לצד הנחיית התכנית "דאבל פס" בערוץ. בשנים האחרונות איינשטיין שימש כשדר המרכזי בערוצי הספורט של צ'רלטון, ושידר את משחקי ליגת העל והליגה האנגלית, כאשר במקביל הגיש את תכנית הספורט ברדיו ללא הפסקה.
איינשטיין שידר את גמר המונדיאל מ-1994 עד 2010, וכן ליווה את הזכייה של אלכס אברבוך במדליית זהב באליפות אירופה במינכן ב-2002, שלאחריה נוגנה "התקווה" 30 שנה אחרי טבח הספורטאים במשחקים האולימפיים.
החל מעונת 2012/2013 הגיש איינשטיין את מהדורת השבת של יציע העיתונות בערוץ הספורט, בה גם בישר לפני מספר חודשים בשידור חי כי הוא מתמודד עם פגיעה במערכת השרירים, בעקבותיה הוא מתנייד על כיסא גלגלים וקצב הדיבור שלו איטי מהרגיל.
גם כשהיה חולה, איינשטיין לא רצה לזנוח את האהבה שלו - שידורי הספורט - שמילאו אותו במצברים והשכיחו לרגע את הצרות היומיומיות. הדור של איינשטיין סיפק לא מעט שדרים טובים ואהובים, אבל נדמה שכמו איינשטיין לא היה וכנראה שלא יהיה. פס הקול של הספורט הישראלי הלך לעולמו, ואנחנו רק יכולים להגיד לו תודה. תודה על שהפך כל אירוע שולי לחוויה וכל אירוע גדול לבלתי נשכח. תודה שהוסיף צבע וגם החכים אותנו בכל שידור ותכנית.
