תתארו לכם מצב שבו מאיר איינשטיין ז"ל, לא היה חולה, ולא היה נפרד מהעולם 23 שעות לפני משחקה של נבחרת ישראל בחיחון. הוא היה יושב בביתו, צופה במשחק. הוא היה רושם על פתק קטן בכתב זעיר, נקודות לאמירה ודיון בשידור הבא, רדיו או טלוויזיה. הוא היה עושה לאלישע לוי ואופיר מרציאנו, ניתוח ללא הרדמה.
במחשבה שנייה, הוא היה חס על מרציאנו. כי "מיורה" אהב ספורט ואהב ספורטאים. הוא היה מאפשר לשכנע אותו שבתפקיד השוערות במשחקי כדור, אין מי שיקבל בשביל השוער תיקונים בחצר האחורית, כאשר הוא שוגה והוא רק אדם בן אנוש. אבל אלישע, אוי אלישע, מה שמאיר היה אומר עליו, אני יכול רק לתאר לעצמי ולחייך, כי הוא כבר לא כאן, כבר לא אתנו.
סמי בירנבך (סולן מינימל קומפקט) כתב לרמי פורטיס (לאלבומו הראשון "פלונטר") לפני יותר מארבעה עשורים, את אחת מהיצירות הגדולות של שנות ה-80' וה-90' של המאה הקודמת: "המוות אינו מחוסר עבודה". זו השורה שקפצה לי לראש, כאשר אולי, רעייתו של מיורה, שהייתה לצדו 41 שנים, הודיעה לי ביום חמישי שמאיר נרדם, והוא לא יתעורר יותר. ומעכשיו זה רק עניין של זמן. לא משנה כמה בשורות קשות מקבל אדם בחייו, יש ביניהן בשורות שהוא יזכור לשארית חייו. שאלתי שאלות טיפשיות כגון: מה, למה, איך זה קרה? כאילו מאיר לקה בנזלת יממה לפני, ולא נאבק באחת מהמחלות הקשות ביותר, שידועות באנושות. והיא שלא ידעה יממה אחת של שקט נפשי, מאז ספטמבר 2015, אמרה בשקט: "אני שמחה בשבילו. רק הוא, אלוהים ואני, יודעים כמה הוא סבל. איך הוא התמודד באומץ, על אף שידע שאין לו סיכוי. הוא אף פעם לא התלונן, מדוע זה קרה דווקא לי. הוא למד את המחלה, לא שיתף אף אחד בתחושות, גם לא אותי".
כששמעתי את הדברים שאמרה, ידעתי שזה מתאים לו. אדם שחף מהבעת רגשות, בז לתופעות של רגשנות, צנוע ועניו. מאיר סלד מקיטץ', בז לניו-ז'ורנליזם, לצהבת הנגיפית שתקפה את התקשורת העולמית והמקומית. בניגוד למגמה, הוא הקפיד על ההבדל הנחוץ בין דיווח ידיעה לבין הבעת דעה. אולי בגלל התכונה הזו שסיגל לעצמו בתחילת הקריירה ונהג כך עד סופה הטראגי, הוא היה נרקיס בביצה הדלוחה המקומית, של תקשורת הספורט.
יש שיאמרו שהיה עתיק, שהיה סמל לעיתונות המכופתרת והשמרנית של רשות השידור, אבל מתברר שאין תחליף למקצוענות ומקצועיות. וכאשר עשה את המעבר ל'טראש' טי.וי. עם פאנלים מתלהמים באולפנים לוהטים, החליק לסצנה בטבעיות מרשימה, גם בטלוויזיה וגם ברדיו. במקביל הייתה לו חתימת קול מרשימה ומדהימה, בשידורי משחקים ותחרויות אתלטיקה. כי לידע, לתשוקה לשידור, למיומנות איך לספר סיפור – אין תחליף. עובדה.
בשנה וחצי האחרונות, מאז שנודע לו על מחלתו, הוא רק רצה לשדר. רדיו 103, וצ'רלטון עשו את ההתאמות הנדרשות, כדי להקים אולפני רדיו וטלוויזיה בביתו. ערוץ הספורט, בו שידר באותה תקופה את התכנית "שבת ביציע", עשה את ההתאמות הנדרשות, כדי להקל עליו את הגשת התכנית. הנהלות הערוצים בהם עבד, אמרו שהוא יחליט מתי די. בדצמבר 2016, הוא הודיע לציבור על מחלתו הקשה. בלי רגשנות, בלי פאתוס, הישיר מבט למצלמה ודיבר בקול סדוק. כרגיל, בלי טלפרומטר. שבועיים אחרי פרש משידור טלוויזיה, חלפו עוד שבועיים והוא סיים גם ברדיו.
הרופאים שאבחנו את מחלתו בתחילתה, העריכו שיחייה 5-3 שנים. הוא קיווה שיוכל לשדר בשנים האלה, אבל ההתדרדרות הייתה מהירה מדי, ופגעה ביכולת הדיבור שלו. בתחום האיום של נזקי המחלה, זו הייתה הפגיעה הקשה ביותר בשבילו. לא היה בשביל מה לקום בבוקר, להתעדכן, לאסוף מידע, לתכנן שידורים. ואז היה ברור לאשתו ובנותיו, שהסוף הטראגי זה רק עניין של זמן.
מיורה היה דיקטטור, במובן החיובי של המילה. דרש מאחרים את מה שדרש מעצמו, בבחינת "נאה דורש, נאה מקיים", אבל היה מספיק הוגן והגון, להפנים שלא כולם כמוהו. לא לכל עמיתיו יש את כושר הלמידה שלו, ולכן הפך את הלקויות שלהם, ליתרונות בתוכניות שאותן הגיש. כבר לא מייצרים מקצוענים כאלו בתקשורת, בשום תחום סיקור והגשה. היום מספיק שאיזה פרצוף ו/או פרצופה, יופיעו בתכנית ריאליטי, כדי לקבל תכנית אישית ברדיו ובטלוויזיה. אצל מיורה הם לא היו עוברים את החניון של האולפן. כפי שנהג לומר מדי פעם: "אתם תמיד יכולים לבקר אותי, אבל כאן אני האורים ותומים".
פרשנים שישבו לצדו בעמדות השידור בכדורגל, כדורסל ואתלטיקה, מלטפים שנים אחרי, את הסימנים הכחולים שהותיר ברגליהם, מצביטות או בעיטות. הוא תמיד זיהה את הדרמה בתגובות של אחרי המשחק, ולא נתן לגחמות אישיות של פרשנים, להפריע למרואיין – גם אם תקף מילולית את הפרשן, והטיל בו דופי. כי ההצגה חייבת להימשך, ועדיף שיככב בה מאמן ו/או ספורטאי, שיודע להתעמת ולתת בראש לצוות השידור, לעומת מישהו שירדים את הצופים בתירוצים קלושים.
מיורה בז למבקרים, שביקרו את שידוריו. נכון יותר לומר שריחם עליהם. הוא לא נטר טינה, הוא פשוט לא ספר אותם. ואם מישהו מעמיתיו היה אומר לו: יאללה, בוא נפרק את הליצן הזה, הוא תמיד ענה בשביל מה? מדוע אנחנו חייבים להתייחס למה שמישהו אמר או כתב. זו דעתו? יופי. שיכתוב ויאמר את אותם דברים כל יום. הביקורת על תסרוקתו שעשעה אותו. בכל זאת מה אתם מצפים מאוהד של קווינס-פארק-ריינג'רס? שיהיה אופנתי? הוא היה אדם צנוע ועניו באורחות חייו, אם פגעת בו, לא ידעת. והיו כאלה שפגעו, לא בביקורת או תוך כדי שידור, אלא בפוליטיקה שמאוסה עליו, שבעטיה איבד משרות. אבל הוא מעולם לא ירק לבאר ששתה ממנה, גם אם לעיתים היו אלו מים דלוחים.
ישנן המון חוויות שחוויתי אתו במרוצת השנים, בעבודה בארץ ובחו"ל, הרבה אנקדוטות שהיו מאירות את מיורה באור אחר, רחוק מהמצלמות והמיקרופונים. אבל איני משוכנע שהיה רוצה שאספר אותן או עליהן. כי דיסקרטיות הייתה תנאי יסודי לשהייה בחברתו. אז אני מכבד את התנאי הזה במותו, כפי שכיבדתי אותו בחייו.
אני באמת כבר מתגעגע אליו, במקביל לידיעה שיפוטית, שיתכן אם היו מדווחים לו על כך למעלה, הוא היה עונה שהגעגוע אינו הדדי.
יהי זכרו ברוך.
